שאלה: איתא במס' שבת קיט: " אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב בדברי הימים א, טז אל תגעו במשיחי ובנביאי אל תרעו אל תגעו במשיחי אלו תינוקות של בית רבן ובנביאי אל תרעו אלו תלמידי חכמים. אמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן אמר ליה רב פפא לאביי דידי ודידך מאי אמר ליה אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא ואמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש ואמר ריש לקיש לרבי יהודה נשיאה כך מקובלני מאבותי ואמרי לה מאבותיך כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחריבין אותה רבינא אמר מחרימין אותה".
וצריך להבין, מה חשיבותה של הוספה זו "של בית רבן"? ואיזה חשיבות מיוחדת יש ל"הבל פיהם"? ומה היא מעלתם של תינוקות מזו של אברכים שספגו הרבה יותר תורה ומצוות, וכ"ש אם הם ת"ח, וביותר אם הם צדיקים וחסידי עליון?
תשובה: נלענ"ד ליישב שתינוקות "של בית רבן" מברכים את כל הברכות ביחד עם רבן מלה במלה ואינן בולעים את האותיות, משא"כ כשהתינוקות מברכים בביתם ואינם נזהרים כ"כ.
ונ"ל שזוהי הסיבה שאמרו "תינוקות" בדוקא, כי ככל שהם יודעים פחות כך הם גם נזהרים יותר בהזכרת כל אות ואות. ואמר "הבל פיהם", כי לכל אות בפני עצמה יש חלון במרום. וכהא דר"ע שהיה קושר כתרים לאותיות. וההבל הוא הרושם שנוצר לאחר הזכרת כל מלה, והוא נשאר לעד ולעולם, ולא ישוב אליו ית' ריקם, כי אם עשה את אשר חפץ והצליח את אשר שלחתיו. ואותו רושם הוא כדוגמת סילון שטס בשמים ומשאיר אחריו שורה של ענן לבן.
________________
שאלה: "אז בקול רעש גדול אדיר וחזק משמיעים קול", מה ענין המלים אדיר וחזק לקדושה והרי נא' בשרפים שהם לוחשים, ונא' לא ברעש ה' כי אם בקול דממה דקה? ומי הוא זה ואיזהו אשר מתנשא ומשמיע קולו בקול אדיר וחזק לעומת השרפים?
תשובה: שמעתי פי' נפלא משאול גולדמן ז"ל שהיה שכני בטמפל גייט שראה למי שפי' שהוא טעות סופר שמצא כתוב "או"ח משמיעים קול" ולא ידע מה כוונת הר"ת והעתיק אותם בל' "אדיר וחזק". ואמנם משמעות הר"ת האמיתי הוא "אופנים וחיות". אלא שהמלים "בקול רעש גדול" עדיין טעונים ביאור.
שמע ישראל
יש להתבונן מדוע נהוג להניח את חמש אצבעות היד על העינים בקריאת הפסוק שמע ישראל? שמעתי על זה פירוש נאה מר' יצחק כהן זצ"ל, שהיה אחד ממייסדי ביהכנ"ס המרכזי הספרדי "זכור לדוד" בנתניה, ולמעלה מיובל שנים היה גם הגבאי של בית הכנסת.
הגימטריא של המלים "שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד" היא תתשי"ח, והיא נרמזת גם בגימטריא של חמש אצבעות היד: האגודל נקרא גם "בהן", (רש"י שמות כט, כ), ואחריו "אצבע", והאמצעית נקראת "אמה", ושאחריה "קמיצה", והקטנה נקראת "זרת". להלן הגי' של כל אחת מהן: ומכאן רמז שצריך לכסות את העינים בפסוק ראשון של שמע בכל חמש אצבעותיו ובכל הפסוק מתחילתו ועד סופו,
בהן – נ"ז; אצבע – קס"ג; אמה – נ"ו; קמיצה – רמ"ה; זרת – תר"ז = בסך הכל תתשי"ח
שמע – ת"י; ישראל – תקמ"א; ה' – כ"ו; אלהינו – ק"ב; ה' – כ"ו; אחד – י"ג = בס"ה תתשי"ח
ומנין שהעינים חייבות להיות סגורות בשעת קריאת ”שמע ישראל“? ענין זה רמוז במלים "לא תוכל לראת", בגי' תתשי"ח. שמות לג, כ
ומנין שצריך לומר ”שמע ישראל“ ברגע שמוסר אדם את נשמתו לבוראו? ענין זה רמוז במלים ”ה‘ הושיעה המלך יעננו ביום קראנו“ = בגי‘ תתשי“ח.
——————–
”יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו. ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע“
פירש"י בפ' ”ויבך על צואריו עוד“ (בראשית מו, כט) ”אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו. ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע“. ולכאורה קשה היתכן שאחרי עשרים ושתים שנה שלא היה יכול יעקב להתנחם בחסרונו של יוסף, שבפגישתו הראשונה אתו לא יחבקו וינשקו?
נראה לי לפרש שראה יעקב ברוח קדשו שבנשיקה וחיבוק זה הוא סותם את גולל הגלות של בניו במצרים, ולכן באותה שעה גורלית התפלל יעקב מעמקי לבו לשלום בניו שלא יתבוללו בגלות ארוכה זו ויצליחו להגאל ממנה. ולכן דוקא בשעה זו קרא שמע ישראל ה‘ א-להינו ה‘ אחד, להורות לבניו את המסר החשוב ביותר שבצוואתו, שעל אף רגשותיו הטבעיים ואהבתו העזה לבנו יוסף שעליו התאבל שתים ועשרים שנה, לא יכריעו אותם רגשי אהבה את אהבתו להקב“ה, ובצוואתו זו לימד את בניו שאם ביום מן הימים תכנס אהבה בלבם לבת אל נכר, שבאהבת אשה נאמר "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה. אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו" עם כל זאת יכבשו את אהבתם העזה במשפט נוקב זה של שמע ישראל, ועל ידי זה תכריע אהבת הי“ת את אהבתם לאותה בת נכריה כמו שכבש יעקב את אהבתו ליוסף מפני אהבת הי“ת.
הכוונות ביחודו ית' בקריאת שמע ובתפלה
"שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד"
כתב מרן בשו"ע או"ח סי' ס' ס"ה וז"ל "הקורא את שמע ולא כיוון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל, לא יצא ידי חובתו. והשאר, אם לא כיוון לבו אפילו היה קורא בתורה, או מגיה הפרשיות האלו בעונת קריאת שמע יצא, והוא שכיוון לבו בפסוק ראשון". ע"כ.
וכמובן שביתר הפרשיות של שמע, וכן בכל התפלה, אף על פי שאם לא כיוון אין צריך לחזור, הכוונה בהם מאוד חשובה, דהא קיי"ל "תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה", לפיכך חייב כל אדם לכוון לפחות בפשט כל מלה ומלה העולה על דל שפתיו. ובכדי לרדת יותר לעומק הדברים ראיתי בכאן לסייע בכוונות העולות על לבי, שחלקן לקוח ממקורות שעיינתי בהם אי פעם, ואחרים מאשר חנני בוראי בהם. וכיון שאותן כוונות עוזרות לי בהבנת פסוק עצום זה ובפרשה שאחריו הבאתי את כולם, בכדי לשתף בהם את הקורא כדלהלן:
יש לתמוה מאחר שזה עתה הכרזתי כלפי כנסת ישראל, אבות ואמהות האומה, "שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד", שאני מעיד על יחודו ית' בעולם, שה' אחד, שאין עוד אחד כיחודו במציאות, ושרק מציאותו מוכרחת בעולם מצד עצמה, ואין הכרח למציאות שום נברא אחר בעולם, וכל מה שנמצא בעולם הוא שם הוי"ה בלבד, ואין עוד מלבדו, ואני מביט בעיני רוחי, בעוד ידי מכסות את עיני, באות א' של "אחד" הרומזת ליחודו ית'. ובאות ח' של "אחד" הרומזת למציאותו ית' בארץ ובשבעה רקיעים שמעליה, ובאות ד' של "אחד" הרומזת למציאותו ית' בד' רוחות העולם, אם מאן דהו ישאלך היכן נמצא ה'? התשובה היא היכן הוא לא נמצא? מציאותו היא בתוך תוכך, בנשמתך, ובכל דבר שאתה רואה. וא"כ קשה, מי "אני" החושב ומדבר ביחודו ית'? איך מתיישב יחודו ית' עם היותי במציאות בעולם? והרי אם אני נחשב למציאות בעולם אז מציאותי כביכול דוחקת חלילה את מציאותו ית' במקום הזה שאני תופס בעולם. ומהו א"כ היחס של מציאותי בעולם ליחודו ית'?
אלא שבאמת מציאותי אינה מוכרחת אלא מכח רצונו ית', והטעם שברא עולם שפל זה לכבודו בראו, כי אין מלך בלא עם, ולפיכך השפיע עלינו מטובו בכדי שנכיר בגדולתו, ואילו לא היה מתקשר עם התחתונים, לא היה מי שמכיר ומעריך את גדולתו, ולא היה מי שמהללו ומפאר את שמו ית'. ולשם כך צמצם את יחודו ית' בעוה"ז ביסוד הדרגין שהם הכלים שעל ידם יכול האדם לגלות את יחודו ית', להללו ולפאר את שמו. וכל הנמצא בעולם תלוי במציאותו וברצונו, והוא ית' אינו תלוי בשום מציאות אחרת בעולם. ואפשר לומר שמטעם זה אנחנו אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" וכו' בלחש. בכדי להבדיל בין אחדותו ית' שהיא מוכרחת לבין מציאותינו שאינה מוכרחת. עוד נראה שאומרים פסוק זה בלחש, כי אמירתו בקול הוי כביכול חוצפה מצידינו להרים ראש כלפי הי"ת שאין עוד מלבדו, אבל אמירה בלחש היא בגדר כניעה כעבד לקונו.
"שמע ישראל" – שמעו נא אבות ואמהות האומה שאני אחד מבניכם וחלק בלתי נפרד מעם "ישראל", וכל אחד מכם אברהם יצחק ויעקב, שרה רבקה רחל ולאה, רמוז שמו בשם "ישראל", שכן האות הראשונה של כל אחד מהם מיוצגת בשם "ישראל". אברהם, יצחק, יעקב, שרה, רבקה, רחל, לאה. שמעו נא בהכרזתי זאת שאני מאמין בהי"ת שהוא אחד, שאני מאמין במסורת שהנחלתם לי כאחד מבניכם וכבן "ישראל".
"שמע ישראל" – כפשוטו, הנני מכריז כלפי כל עם ישראל וכלפי כנסת ישראל. שמעו נא שאני כולל את עצמי בכלל עם ישראל.
"שמע" – בר"ת עול מלכות שמים מהסוף להתחלה. צריך לכוון בשעת קודש זו "הנני מקבל עלי עול מלכות שמים".
"שמע" – בר"ת שחרית, מנחה, ערבית. ויש לכוון בזה שלא רק בשעת קריאת שמע אלא בכל יום ויום אני מתייחד עם קוני באמצעות ג' התפלות שחרית, מנחה, וערבית.
שני בתי המקדש נרמזו בשתי המלים הראשונות של ה"שמע": "שמע" – בגי' ת"י כמנין שנות הבית הראשון. "שמע י" שראל – בגי' ת"כ כמנין שנות הבית השני. וכן במלה "כת-ית" למאור.
”ה' א-להינו ה' אחד"
כוונה א': ”ה' א-להינו", ה‘ שיש לו שייכות אלינו בבחינה זו שהוא א-להינו, אין זאת אלא מצידנו, אבל מאתו ית‘ "ה' אחד", אין אצלו ענין של שייכות, כי אין עוד מלבדו אלא הוא אחד יחיד בעולמו. הוא ועולמו אחד הם.
כוונה ב': "ה' א-להינו", דהיינו ה' שהוא א-להינו בבחינתנו הפרטית, כי לכל אחד מאתנו יש יחס שונה לקב"ה בהתאם לחינוך שקבלנו מנוער ובהתאם לניסיונות החיים שלנו, לאישיותינו ולאורח חיינו. "ה' אחד", דהיינו אותם שינויים אינם משנים מאומה במהותו ית', שהוא אחד ללא שינוי, ואין אותם שינויים ניכרים אלא מצידנו.
זאת ועוד, השייכות של הי"ת אל כל אחד מאתנו תלוי גם בהכנות שכל אחד מאתנו עושה בכדי לקבל את השפע הא-להי, ובהתאם לאותן הכנות, זוכה כל אדם לשפע ולאור א-להי במידה הראויה לו באופן פרטי. לפיכך המושג "ה' א-להינו" מתייחס לכל אחד ביחס להשקעתו. וכשם שאין פרצופיהם שווים כך אין דעותיהם שוות ואין יחסם לקב"ה שווה. "ה' אחד" – אבל מבחינתו ית‘ ה' אחד, ללא שינוי כלל. אותם שינויים אינם משנים מאומה במהותו ית', ואין אותם שינויים ניכרים אלא מצידינו.
כוונה ג': בין כאשר נראה אלינו בשם הוי"ה, שהיא מידת הרחמים, ובין כאשר נראה אלינו בשם א-להים, שהיא מידת הדין, כל זה אינו אלא מצידנו, ביחס לתנאי המציאות הנוכחית, בה הוא ית' מתקשר אלינו, אבל בתכלית האמת, ה' אחד, דהיינו שהוא לעולם בבחינת ה' ה' א-ל רחום וחנון. כיון שגם מה שנראה לנו ברגע זה שהוא בבחינת דין, כשמסתכלים למרחוק כל דעביד רחמנא לטב עביד, והכל הוא מצד הרחמים לטובתינו. וגם מה שמעניש אותנו הוא לטוב לנו. וכפי שאמר דהמע"ה "כל ארחות ה' חסד ואמת לנוצרי בריתו ועדותיו". והכל הוא כמשל הרופא המנתח שמקצץ את רגלו המנוגעת של החולה כדי להצילו ממות.
כוונה ד': "ה' א-להינו", דהיינו שם הוי-ה מצד עצמו שלא בבחינת השפעתו לברואים, הוא גם שם הוי-ה בבחינת שייכותו אלינו "א-להינו", שאנחנו עמו ונחלתו, שהרי "ישראל קוב"ה ואורייתא חד הוא". "ה' אחד", לכל העולם ולא רק לנו, שהרי אין עוד במציאות יחיד כיחודו, ומציאותו מוכרחת בעולם מצד עצמה לכל ברואיו, כמו גם ללא קשר לנבראים.
כוונה ה': "ה' אלהינו ה' אחד" – ה' שהוא אלהינו באופן שאי אפשר להפריד בין ה' לבין ישראל, שהרי "ישראל קוב"ה ואורייתא חד הוא", עתיד להיות ה' אחד לכל יושבי תבל כאומרו "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". וזוהי כוונת רש"י "ה' אלהינו ה' אחד – ה' שהוא אלהינו ולא אלהי האומות, עתיד להיות ה' אחד, כמו שנאמר ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".
כוונה ו': "ה' אלהינו ה' אחד". מבחינת עולם התיקון "ה' אלהינו" של כל אחד בנפרד שקיבל אתגרים מיוחדים בבואו לעולם שבשלם באה נשמתו לעולם לתקן דבר פרטי מיוחד. ואמנם "ה' אחד" והכל רשות אחת הם – תיקון עולם. "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף".
"אחד" – המלה "אחד" מרכבת מג' אותיות: א' מורה על אחדותו ית', ח' על הימצאותו בעולם שלנו ובשבעה רקיעים מעל, ד' על הימצאותו בד' רוחות העולם.
"אחד" – בגי' י"ג. מלה זו רומזת על י"ג מדות של רחמים.
"אחד" – מדוע לא נאמר "יחיד"? שמעתי רמז יפה מר' חיים מלכי שהמלה "אחד" היא בר"ת "אין חילוקי דיעות", ואילו המלה "יחיד" בר"ת "יש חילוקי דיעות".
"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"
א. הטעם המפורסם לאמירת "ברוך שם" ולטעם שאומרים אותו בלחש לקוח מהגמ' פסחים נו. "אמר רבי שמעון בן לקיש ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם. ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר שמא חס ושלום יש במטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו. אמרו לו בניו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. אמרו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אמרי רבנן היכי נעביד? נאמרוהו לא אמרו משה רבינו, לא נאמרוהו אמרו יעקב. התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי. אמר רבי יצחק, אמרי דבי רבי אמי משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, אם תאמר, יש לה גנאי. לא תאמר, יש לה צער. התחילו עבדיה להביא בחשאי. אמר רבי אבהו התקינו שיהו אומרים אותו בקול רם מפני תרעומת המינין ובנהרדעא דליכא מינין עד השתא אמרי לה בחשאי".
פירש"י "מפני תרעומת המינין – שלא יהו אומרים עלינו שאנו מוסיפין דבר שאינו הגון בחשאי, ומאן דגרסי שהיו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד – מפרש שהיו אומרים אותו בקול רם כשאר הקרייה, וביניהן לא היו מינין".
פי' כיון שנסתלקה השכינה מיעקב בשעה שבא לצוואות לבניו, היה חושש שמא יש מי מבניו שהוא חלילה כעשיו או כישמעאל שלא היתה אמונתם שלמה בבורא העולם. להסיר חשש זה מלבו, כל אחד מבניו הכריז בקול רם "שמע ישראל", דע שאני מאמין ביחודו ית'. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד וכו'.
מהגמרא דלעיל למדנו שרק היכא שיש תרעומת המינין תיקנו לאומרו בקול רם אבל בימינו שאנחנו כמו בנהרדעא דליכא מינין, אומרים אותו בחשאי, כי משה לא אמרה. והטעם שאומרים אותו ביום כפור בקול רם נ"ל משום שאז היה הכהן הגדול מזכיר את שם המפורש והשומעים אותו אומרים בקול רם בסדר העבודה, ברוך שם וכו'. לכן גם בקריאת שמע שמזכירים את שמו ית' ביום הנכבד והנורא הזה אומרים "ברוך שם" בקול רם.
ומכאן תשובה לאיזה קהילות שאומרים קודם אמירת "שמע ישראל" ברוך אתה ה' בקול רם ו"אוהב עמו ישראל" או "הבוחר בעמו ישראל באהבה" בלחש, מהטעם שלא יענו אמן ויהיה הפסק בין הברכה לבין שמע ישראל, לא יפה הם עושים כי יש לחשוש בזה לתרעומת המינין "שלא יהיו אומרים עליהם שהם מוסיפין דבר שאינו הגון בחשאי".
מלבד זאת יש להשיב על מנהגם שהרי יש לומר שהטעם שאומרים שמע ישראל דוקא במקום זה בתפלה, שהרי לכאורה היינו צריכים לפתוח את התפלה בקריאת שמע שהיא מדאורייתא מדין זריזין מקדימין, אלא שסמכו אותה מיד אחרי אמירת "אוהב את עמו ישראל" או "הבוחר בעמו ישראל באהבה", כי בברכה זו אנחנו מתפארים בבורא ית' שהוא אוהב אותנו, ותשובתינו לקב"ה לא אחרה לבוא "שמע ישראל …. ואהבת" וכו' גם אנחנו אוהבים אותך ומאמינים בך. וזה על דרך אני לדודי ודודי לי. ואם אמירת הבוחר וכו' היא בלחש אז עיקר יחס זה של המלך והרעיה, "אני לדודי ודודי לי", חסר מן הספר.
ומדוע באמת חשש יעקב? נראה לי הטעם מפני שכלם נשאו נשים נכריות, וחשש יעקב שמא נשותיהם קלקלו את אמונתם. ולכן הוא ביקש שלא ישאו את מיטתו אלא בניו ולא נכדיו שבאו מכנעניות ושאר עמים. כדאיתא ברש“י על הפסוק ”וישאו אתו בניו – ולא בני בניו, שכך צום אל ישאו מטתי, לא איש מצרי, ולא אחד מבניכם שהם מבנות כנען, אלא אתם“ וכו‘,
ב. פירוש זה העיר את רוחי לחדש שאולי זהו הטעם לאמירת ברוך שם בלחש, כיון שאמירת פסוק זה בקול רם מזכירה לנו את המעמד שבו היה לאבינו יעקב חשש באמונתינו. שהוא גנאי לבניו. ומאותו הטעם יש לומר שביום כפור אומרים "ברוך שם" בקול רם משום שהוא יום סליחה וכפרה, ורצוננו לכפר גם על עוון זה שגרמנו ליעקב אבינו לחשוש בטהרת אמונתינו,
ג. עוד נ"ל שכל השנה אנחנו כעבדים, לפיכך אומרים פסוק זה בלחש, כי בכך אנחנו מכניעים עצמנו כעבד לקונו. אבל ביום הכיפורים שאנחנו בבחינת בנים לאבינו שבשמים, אומרים אותו בריש גלי בקול רם ובמקהלים אברך ה'.
ד. טעם נוסף לאמירת "ברוך שם", ובלחש, נראה לי שבמלה "אחד" אנחנו מכוונים באות א' על אחדות הבורא ית', ובאות ח' שהוא שולט בעולמינו ולמעלה עד סוף שבעה רקיעים, ובאות ד' שהוא שולט בד' רוחות העולם. ואמירה זו אינה אלא לשעתה. ומנין לנו שהימצאותו ית' היא בכל הזמנים, עבר הווה ועתיד, לעד ולעולם, שאין לו התחלה ולא סוף. לזה השיב יעקב "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" להורות שמלכותו ית' קיימת לעולם ועד. ומדוע אם כן אומרים את זה בלחש? נראה לי כי אף על פי שהאמונה באחדותו ונצחיותו של ה' היתה גם אמונת בני יעקב, מאן יימא לן שאמונה זו תמשך לעד ולעולם, והרי זה תלוי במעשיהם ואמונתם של הדורות העתידים. לכן אנחנו אומרים את זה בלחש בכדי שלא יהיה על ישראל קטרוג בעתיד. ומדוע ביום כיפור אומרים את זה בקול רם? כי כל עם ישראל נמצא בבתי כנסיות. אשריכם ישראל.
ונראה לי על פי זה לפרש את המלה "ועד" שהכוונה היא לעד ולעולם. שהאות ו' הראשונה היא ו' החיבור והמלה "עד" פירושה, עד הזמן הרחוק ביותר שאפשר לחשוב עליו. ושוב תוסיף ו' לחבר אותו לזמן נוסף, וכן הלאה עד "אין סוף". והטעם שאומרים אותו אחרי "שמע", שעד עתה הזכרנו שהקב"ה מצוי בכל מקום בד' רוחות השמים, בשבעת הרקיעים ובארץ, אך לא הזכרנו ממתי ועד מתי, לזה הוצרכנו לומר "ברוך שם וכו' לעולם ועד", עד אין סוף.
ה. נראה לי לחדש בדרך רמז טעם נוסף למה שאומרים "ברוך שם" בלחש. שהמלה "אחד" היא בגי' "אהבה" ורומזת על האהבה ששוררת בין עם ישראל לאבינו שבשמים. לפי"ז היה נראה שמיד אחרי שמזכירים את אהבתו ית' לעם ישראל בשחרית במלים "הבוחר בעמו ישראל באהבה" או בערבית במלים "אוהב את עמו ישראל", היינו צריכים לפתוח מיד במלה "ואהבת את ה' א-להיך", שתהיה אהבת ישראל סמוכה לאהבת ה'. ובכדי ש"ברוך שם" לא יהווה הפסק אומרים אותו בלחש. ומדוע ביום כפור אומרים אותו בקול רם? מאחר והוא יום הדין שבו נחתך גזר דינו של כל אדם לחיים ולמוות, ושלכן מתענים בו ביום ואפי' בשבת, לפיכך, יותר שייך ביום זה עניין של "יראה" מאשר זה של "אהבה", ולפיכך אין לחוש בזה להפסק במלים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", כי אדרבא מלים אלה בקול רם מחזקים את מהותו של יום יראוי זה, בו אנחנו עוברים לפני מלך מלכי המלכים ברוך הוא, כבני מרון.
ה. טעם נוסף לכך שאנחנו אומרים "ברוך שם" מיד אחרי שאומרים "שמע ישראל" כי בהכרזתנו אנחנו מזכירים את שם ה' פעמיים, ולעתים לא מכוונים בו כראוי, לפיכך מיד אחר כך אומרים "ברוך שם" בלחש בכדי שלא לקטרג על מי שלא כיוון כראוי. אבל ביום כפור שהכל אומרים "שמע ישראל", ביחד ובקול רם באותו מעמד, הכל מכוונים בכוונה שלמה, ובכדי להוכיח זאת אומרים "ברוך שם" בקול רם. מכאן נלמד עד כדי כמה חשובה הכוונה בפסוק "שמע ישראל" שמשום כך אם לא כיוון לבו לא יצא י"ח וחייב לחזור.
ונראה לי לחדש שאולי זהו המקור להלכה בענין המזכיר שם ה' לבטלה שצריך לומר "ברוך שם וכו'", שכאשר אמרו הבנים ליעקב "שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד", הזכירו פעמיים את שם ה' ללא צורך שהרי היו יכולים לומר ה' א-להינו אחד, ומה צורך בחזרה של שם ה'? בשל חזרה זו השיב יעקב "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". ואולי משום כך קבעו הלכה זאת לעתיד.
ו. טעם נוסף מדוע בכל השנה אומרים "ברוך שם" בלחש ורק ביו"כ אומרים אותו בקול רם, שהרי רק כאשר היו הכהנים והעם שומעים ביוהכ"פ את שם המפורש יוצא מפי כהן גדול היו כורעים ומשתחוים ומודים ואומרים ברוך שם וכו'. כדאיתא ביומא סו. וכן כאשר היו עושים גורלות על שני השעירים והיו אומרים על השעיר שהיו מקריבים בתור קרבן חטאת "לה' חטאת", אומרת המשנה ביומא פ"ד מ"א "ואומר לה' חטאת ר' ישמעאל אומר לא היה צריך לומר חטאת אלא לה' והן עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
ופי' רע"ב שם "לה' חטאת – שם המפורש היה מזכיר, והוא שם של יו"ד ה"א כמו שהוא נכתב", ולכן היו עונים ברוך שם כשהיה מזכיר את השם המפורש, אבל במדינה שלא היו אומרים את שם המפורש, וגם שלא רוצים לזלזל באמירת "ברוך שם", שיש לו חשיבות מיוחדת בשמיעת שם המפורש בלבד, לכן אומרים אותו בלחש. אבל ביום כיפור שביום זה תמיד היו שומעים את שם המפורש יוצא מפי כהן גדול, ובאותו היום היו כלם עונים אחריו ברוך שם בקול רם, לכן גם עכשיו אומרים אותו בקול רם זכר למקדש. וכיון שמזכירים אותו בעבודה, מזכירים אותו גם אחרי שמע. כן נלענ"ד.
ז. עוד נראה לי הטעם שאנחנו אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו", שאין זה עבורנו בלבד, אלא "לעולם ועד", לעולם ומלואו, שהרי זו היתה תפלתו ומשימתו של אברהם אבינו בעולם, ועבודתינו היא להמשיך את דרכו. ונראה לי לדרוש כמין נוטריקון, "ועד" – "והריני עד". שלא אשקוט עד שתושלם משימה זו של "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" בפי כל אחד בעולם.
ולפירוש זה הטעם שכל השנה אומרים "ברוך שם" בלחש מכיון שקשים גרים לישראל כספחת, ואנחנו לא מעודדים את גיורם, ומכל מקום, כיון שזוהי חובתינו, מזכירים זאת בלחש להורות שבאחרית הימים יהיו הכל מאמינים בה' אחד. אבל על עצמנו אנחנו מעידים בקול רם "ה' אחד", ואנחנו מתפללים באותו הזמן בתפלת לחש שגם כל העולם כלו יהיה באחרית הימים מאמין בה' אחד, וכדי לתת יותר כח לרעיון זה אנחנו אומרים אותו ביום כפור בקול רם שאז אנחנו בבחינת מלאכים ללא קשר עוד לעוה"ז, דהוי כמו אחרית הימים.
ח. טעם נוסף למה שאומרים "ברוך שם" וכו' בלחש נ"ל לפרש על דרך הפלפול. באבני האפוד כתיב "ששה משמתם על האבן האחת ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית כתולדתם". ופירש"י שם "כתולדותם – כסדר שנולדו ראובן שמעון לוי יהודה דן נפתלי, על האחת, ועל השניה גד אשר יששכר זבולן יוסף בנימין מלא, שכן הוא כתוב במקום תולדתו, עשרים וחמש אותיות בכל אחת ואחת". ע"כ. ומדוע היו צריכים להיות בדוקא כ"ה אותיות על כל אחת מהאבנים? כדי שתשרה עליהם ברכת כהנים שנצטוו "כ"ה תברכו את בני ישראל", שכל השבטים החרוטים על האבנים יהיו מתברכים בכ"ה.
ודקדק בעל הטורים שם. שגם בפסוק ”שמע ישראל“ ישנן כ"ה אותיות. והוסיף הרב אלחנן ליסבון בשם בעל התניא שכנגד כ"ה אותיות שבמלים "שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד", יש גם כ"ה אותיות במלים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". אלא ש"שמע ישראל" הוא יחודא עילאה, ו"ברוך שם" הוא יחודא תתאה. ולכן אומרים "ברוך שם" בלחש. אבל ביום הכיפורים שאנחנו דומים למלאכים, אז גם היחודא תתאה של ישראל של אותו יום, היא בבחינת יחודא עילאה. (לקוח מתיקית פרשה, תצוה פנינים).
ויש לציין שישנם כ"ו פעמים לשון "ברכה" וגם כ“ה פעמים ”שלום“ בתורה. ומשום כך נאמר "כה" תברכו את בני ישראל. וברכת כהנים פותחת בברכה ”יברכך“, ומסיימת ב“שלום“. על דרך "ה' יברך את עמו בשלום". והברכה אם תשמעו אל מצוות ה' א-להיכם שיסודה ביחודו ית' במלים "שמע ישראל" וכו' ובהמלכתו עלינו במלים "ברוך שם" וכו'.
ובעיון מדוקדק מצאתי בחומש כשם עצם י"ד פעמים "ברכה", "לִברכה" או "הברכה". דהיינו המלה "ברכה" עם או בלי קידומת. עוד מצאתי ג' פעמים "בִּרכַּת", ה' פעמים "בִּרכוֹת", וג' פעמים "בִּרכָתִי" ופעם אחת "בִּרכתך". בס"ה כ"ו פעמים לשון ברכה בתור שם עצם. ועוד רבים בצורת פועל. ואת המלה "שלום" מצאתי כ"ה פעמים עם או בלי קידומת. נמצא לשון ברכה יתר אחד, כמנין שם הוי"ה הנרמז בכ"ו פעמים שהוא מקור הברכה. ומהי ברכת הברכות? "שלום", שבסוף ברכת כהנים. ונאמר "ויקרא לו ה' שלום".
מדוע קבעו בית דינו של עזרא את המלים "ה' א-להינו" להיות במטבע כל הברכות? נראה לי לחדש הטעם שכאשר אמרו בני יעקב לאביהם "שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד", הצהירו לישראל אביהם שה' הוא א-להינו, ובו אנחנו מאמינים. לזה השיב יעקב ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. נתן הודאה לה' על מה שאמרו "ה' א-להינו" והתפלל יהי רצון שכל מטבע הברכות העתידים להקבע יהיו כוללים שם ומלכות. דהיינו שכבוד מלכותו של שם הוי"ה זה תהיה עליכם "לעולם ועד".
”ה' א-להינו ה' אחד" – "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך“
מה הקשר בין המלה "אחד" לפרשת "ואהבת"? נראה לי לחדש. שהאות א' של "אחד" היא כנגד "בכל לבבך", האות ח' מסמלת את "ובכל נפשך". ואות ד' מסמלת את "ובכל מאדך". הכיצד? לאות א' יש ד' קצוות, והיא מסמלת את הבורא ית' שחולש על כל ד' רוחות העולם במובן האוניברסלי ולא רק בעולמנו השפל שבתוך כדור הארץ. והוא חיות הכל. וזה רמוז במלה "לבבך" שהיא בגי' ג' פעמים ח"י המורה על חיות הכל.
האות ח' שבמלה "אחד" מסמלת את "ובכל נפשך" המורה על הנפש הבהמית, כי הדם הוא הנפש", ומורה על חיי האדם בעוה"ז. שכן האות ח' נראית כמו אהל ללא מוצא לא מימין ולא משמאל וגם לא מלמעלה. אבל יש לה פתח אחד כלפי מטה להורות על חיי האדם עלי אדמות, כבול בעוה"ז ובסופו של דבר עשוי הוא לצאת ממנו אל משכנו הקבוע מתחת לפני האדמה.
האות ד' שבמלה "אחד" מסמלת את "ובכל מאדך" שכשמה כן היא. מסמלת את הדלת שנפתחת לכל אדם כל ימי חלדו לצבור הון ולעשות חיל. וכצורת האות ד' דלתו פתוחה לשני צדדים. לתת לעניים המתחננים בצידו או שכל הונו יורד לטמיון "כי לא במותו יקח הכל".
"ואהבת את ה‘ א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך“
רבים שואלים איך אפשר להכריח את האדם לאהוב את ה‘, והרי האהבה היא דבר שבטבע? השיב על כך בעל התניא שדוקא מכח ציווי זה נלמד שיש בלב כל איש ישראל לאהוב את הש“י בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו.
ונראה לי שקריאת שמע היא המשך אחד לא רק מבחינת קריאתה אלא גם מבחינה רעיונית. הפסוק "שמע ישראל" מחזק אצלנו את האמונה באחדות ה' הן בבחינת שם הוי"ה שמרמזת למדת הרחמים והן מבחינת א-להינו שמרמזת למדת הדין. ואחרי כן נצטוינו בפרשת "ואהבת" לאהוב אותו בכל אותם מצבים. ומיד אחרי כן נצטוינו לקיים את כל מצוותיו באהבה בפרשת "והיה אם שמע" ולידע שיש שכר ועונש בעולם הזה ובבא.
"ואהבת את ה' א-להיך", אהב אותו הן במידת הרחמים הרמוזה בשם הוי"ה והן במידת הדין הרמוזה בשם א-להים, שהרי גם מידת הדין של הקב"ה אינה אלא לטובה, אלא שלא תמיד זוכים לראות זאת בעיני שכלנו הדל. ולכן "כשם שמברכים על הטובה כך מברכים על הרעה", שאין "רעה" אלא לפי מה שנראה לעיני שכלנו כי אין רע יוצא מאתו ית'. דהא כל דעביד רחמנא לטב עביד.
אי נמי, אהב אותו במדת הוי"ה בבחינת "אחד", שאין עוד מלבדו בעולם האוניברסלי, ובבחינת "א-להיך" בבחינת הקשר האישי והפרטי שיש לך עם הבורא ית' כעבד לרבו.
גם הושע הנביא השתמש בביטוי זה באומרו "שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך". ויש להתבונן, מדוע מדבר הושע אל כל ישראל בל' יחיד? ומדוע היה צריך להוסיף מלת "א-להיך"? ולאיזה עוון התכוון באומרו "כי כשלת בעוונך"? ונראה לי שהושע מדבר אל כל יחיד ויחיד ולקשר שיש לו עם הבורא ית' בבחינת "א-להיך" וכן "כי כשלת בעוונך" כי כל יחיד מכיר בחטאיו הפרטיים, והנביא מייעץ לו כיצד לעשות תשובה, וזאת במסגרת הכללית של עם "ישראל", שהרי כל ישראל ערבים זה בזה וכמשל הספינה.
ובביאור המלים "עד ה' אלהיך" נ"ל שה' בשם הוי"ה אחד הוא לכלל ישראל, אבל מבחינת "א-להיך", הקשר שבין כל יהודי לבוראו שונה מזה של חבירו, שהרי אפי' בין היהודים שומרי תורה ומצוות ישנו פער ניכר בין יהודי ליהודי וכל אחד מהם נמצא בתוך עולמו הפרטי ומקפיד על מצוות מסויימות ומזלזל באחרות. והפער הולך ומתרחב בינו לבין היהודים שאינם שומרי תורה ומצוות. כל יהודי מאמץ לעצמו מצוות מסויימות שהוא מדקדק בהם ואחרות שאינו מדקדק בהם, יש שמקפידים בכי הוא זה על כל מאכל מבחינת כשרותו המכסימלית, ואחרים שמקפידים בתפלתם לדקדק בכל מלה ומלה ולהשתדל בכוונתם. מאידך, יש שמזלזלים בקדושת השבת, ואחרים שמזלזלים בקדושת בית הכנסת. יש מקפידים על טהרת המשפחה, ואחרים שמזלזלים בה אך מקפידים ביותר על שיווי המשקלות ועל מצוות שבין אדם לחבירו. יש שהולכים לביהכנ"ס רק בשבתות או רק בחגים או רק בימים הנוראים, ואחרים שאינם מחסרים תפלה בצבור ויהי מה. יש המשתייכים לבתי כנסת אורטודוכסים, ויש המשתייכים לבתי כנסת קונסרבטיביים או רפורמים או מסתפקים אפי' בלהיות חברים במרכז היהודי שבעיר, ומאידך יש שלא ראו בית כנסת מימיהם. ולכולם בשם "ישראל" יקרא, כי שם זה כולל את ראשי התיבות של כל האבות והאמהות שמהווים אותנו באופן כללי לעם. ואעפ"י שמחלקות אלה כמו רפורמים וקונסרבטיבים הם חדשים לבקרים במסורת ישראל ולא נועדו אלא בתור מעטה ומסגרת שנותנת כביכול גושפנקא בלתי חוקית לכל המשתייכים אליה לעשות עבירות מסויימות בפומבי באופן שלא תהיה להם נקיפת מצפון, מ"מ שומרים הם על יחודם כיהודים בגולה.
ובזה יתבארו דברי הושע "שובה ישראל עד ה' אלהיך" הוא מדבר עם כל אחד ואחד לפי מעלתו ובמדרגה שהוא נמצא בה מבחינה יהודית, שובה! עשה תשובה בהתאם וביחס לשם ה' הטבוע בעומק נשמתך ולפי מדרגת "א-להיך". דהיינו, שוב בתשובה על החטאים שלפי מדרגתך ידוע לך שאתה חוטא בהם. וזהו הפי' "עד ה' אלהיך", כל חד לפום דרגא דיליה. ובאיזה עוונות? באלה שידוע לך שנכשלת בהם, אלה שיש לך בהם נקיפת מצפון, אלה שאתה מכיר ויודע שהם חטאים ביחס הפרטי שיש לך עם הבורא. תקן את מעשיך ושפר את דרכיך.
ביאור זה של ה' א-להיך פותח בפנינו אופקים חדשים בכוונה מחודשת בקריאת "שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד" דהיינו ה' הפרטי של כל אחד ואחד מאתנו שהוא לכאורה מתבטא בשינויים עצומים בין כל אחד ואחד, ה' אחד, כי סוף כל סוף לכל אחד מאתנו ניצוץ של אותה נשמה יהודית שמאחדת אותנו. עלינו ללמוד לכבד את כל אחד באשר הוא, ולא להביט כלפי מטה על מי שהוא במדרגה כביכול נמוכה או שונה משלנו, כי גם עבודתו היא לפי דרכו, וגם תשובתו זהה לשלנו, ועל כל אחד לעשות תשובה ולהתקדם צעד קדימה באשר הוא שם. ותמיד נזכור שאנחנו בורג קטן במכלול עם ישראל, ולעולם נשתדל להיות יותר ויותר בבחינת שמים לסובבים אותנו ובו בזמן להיות בבחינת ארץ כלפי אלה המורים לנו את הדרך נלך בה. ואין דרך של תיקון האדם חשובה יותר מאשר לימוד תורה, כי רק בזאת יכול האדם להכיר את הבורא ית', ומצוה גוררת מצוה. ולהלן מספר דוגמאות של יהודים באשר הם שם. ברור לי שלכל אחד מהקוראים ישנם דוגמאות משלו, וגם לי יש דוגמאות אין ספור כגון מר ביילי במעבורת שבין ויקטוריה לוונקוור. גב' אמילי אדלר באטלנטה שזכיתי לדבר עמה אחרי שקמה מתוך המקרר בחדר המתים לתחיה, וחיה כל ימיה כנוצריה יוניטרית. עובד המלון בפיירבנק שבאלסקה. שלכל אחד מהם סיפור בפני עצמו.
לפיכך אנחנו אומרים בל' יחיד ואהבת את ה' א-להיך. עליך לאהוב את הי"ת שהוא א-להיך הפרטי, ביחס הקיים בינך לבין הבורא ית'.
"בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך“
בכל לבבך – אהבה עזה בכל הלב.
ובכל נפשך – הדם הוא הנפש. רוץ לעבודת הבורא ית' בכל מרצך.
ובכל מאדך – ובכל המשאבים שניחונת בהם והם ברשותך.
א. אפילו שכבר דרשו חז"ל "ובכל מאדך – בכל מידה ומידה שהוא מודד לך", נראה שהיא מסקנת כל השלושה באופן כללי אבל בדקדוק הדברים כוונת הכתוב היא שאהבת ה' צריכה להיות ללא גדר וסייג בכל המצבים. וג' לשונות אלה מבטאים את כל מצבי החיים למיניהם.
ב. "בכל לבבך" – האדם עלי אדמות מקבל השפעות חיצוניות מידי יום ביומו. אין מי שיוכל להבטיח את עצמו לא מבחינה פיננסית ולא מבחינה בריאותית, לא במה שנוגע לעצמו ולא במה שנוגע לזולתו, לא ברגע זה ולא במה ילד יום, וביחס לאותן השפעות חיצוניות משתנה מצב רוחו של האדם. פעמים שהוא במצב רוח מרומם מרוב שמחה, ולעתים הוא במצב רוח ירוד והעצבות כובשת את רוחו. כל זה עקב דברים שקורים לו עצמו או שמחוצה לו, עם חיי זולתו ועם כל מה שקורה בעולם הסובב אותו. אם זה בתנאי שמחה כלפי הזולת, כגון אם הוא שמח לידידו שנולד לו בן אחרי שנים רבות של ציפיה, או כלפי עצמו שמצא אשה שתהיה לו עזר לחיים, וכיוצא בזה. בתנאי קדרות, כגון אם שומע על מלחמה שקריבה ובאה, או ששומע על חבר, או על אחד מקרוביו שהלך לעולמו ונפשו עגומה עליו מאוד. בכל אותם תנאים ללא יוצא מן הכלל הוא מצווה לאהוב את ה', באופן שלא תהיה אהבתו מותנית ביחס למצבי רוחו המשתנים. ולא זו בלבד, אלא שהוא צריך לאהוב את ה' דוקא באותם מצבים הן לרעה והן לטובה, כי קיום המצוה לאהוב את ה' בכל מצב ומצב כשלעצמו הוא נסיון בפני עצמו לבחון אותו דוקא באותם מצבי רוח מסויימים.
ג. עוד נראה לי לפרש "בכל לבבך" על פי מה שדקדק באופן נאה הבן איש חי בפרשת עקב, שהמלוי בלבד של כל אות במלה "לב" – ל-מד ב-ית, היא המלה "תמיד". ועל פי זה מה נאה רמז זה בכאן ללמד שאהבת ה', וקבלת עול המצוות אינו תלוי בזמן מסויים ובתנאים מסויימים אלא "בכל לבבך". דייקא "בכל" הן מבחינה מילולית של בכל הלב, והן מבחינת המילוי של המלה "לב" שהוא "תמיד", שהוא בבחינת "ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך".
ד. עוד נראה לי לפרש על פי מה שדקדק באופן נאה הבן איש חי שהאותיות שלמטה מהמלה "לב" הם אותיות "אך" והאותיות שלמעלה מהם הם אותיות "גם". ועל דרך מה שפירשה הגמרא בברכות נד. "דבר אחר בכל מאדך – בכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו". פי' אם נתן לך מעט בבחינת "אך" או אם נתן לך הרבה בבחינת "גם" הוי מודה לו.
ה. עוד נראה לי לפרש "בכל לבבך" מלשון "רצון" בכל מה שברצונך לעשות, חשוב לרגע קט אם זהו גם רצונו של הקב"ה, או בלשון התנא באבות ב, ד "עשה רצונך כרצונו כדי שיעשה רצונו כרצונך". וכל זה מתוך אהבת ה' שאהבתך מתבטאת בכך שאתה מתיעץ עמו על כל מה שברצונך לעשות. וכן מצינו בפסוקים דלהלן שמשתמשים ב"לב" להביע "רצון".
יַעַן אֲשֶׁר הָיָה עִם לְבָבְךָ לִבְנוֹת בַּיִת לִשְׁמִי הֱטִיבֹתָ כִּי הָיָה עִם לְבָבֶךָ (מלכים א פרק ח)
וַיֹּאמֶר אֵלָיו הֲיֵשׁ אֶת לְבָבְךָ יָשָׁר כַּאֲשֶׁר לְבָבִי עִם לְבָבֶךָ (מלכים ב פרק י)
גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת (בראשית פרק כ)
"ובכל נפשך" – ביחס למצבך הפיזי. הן בשעה שמצבך הפיזי מעורער, אחת ממערכות גופך אינה פועלת כתיקנה, ואתה מתייסר, והן כשהחלמת ממחלתך, וכל מערכות גופך פועלות כראוי, וכל הייסורים שפקדוך בעבר פסקו, גם אז לא השתחררת מהתלות בו ית‘ שיתמיד ארוכתך, ו"כל המחלה וגו' לא אשים עליך כי אני ה' רופאך".
ובאמת רצונו של האדם לעבוד את ה' תלוי הרבה במצבו הבריאותי ועם כל זאת יש מי שמתייסר במצבים הקשים ביותר להמשיך בעבודת ה' להניח תפלין ולהתפלל, ויש מי שבקצת כאב ראש פוטר את עצמו מתפלה וכיו"ב. וכן מצינו בפסוקים דלהלן שמשתמשים במלה "נפש" להביע "רצון".
כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר: (דברים פרק יב)
וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ (דברים פרק יב)
וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ וְאָכַלְתָּ שָּׁם (דברים פרק יד)
וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל דָּוִד מַה תֹּאמַר נַפְשְׁךָ וְאֶעֱשֶׂה לָּךְ: (שמואל א פרק כ)
וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ (ישעיהו פרק נח)
"ובכל מאדך“ – פעמים שמצבך הפיננסי יורד לטמיון ונפשך עגומה עליך, ופעמים שזכית בין רגע להון עתק. אהבת ה' צריכה להיות שווה במלא עוזה בכל התנאים בשווה.
"בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך“
פסוק זה משקף את כלל ישראל מבחינת השוני והמאחד את כלם. מבחינת השוני – ישנם ג' סוגים של יהודים.
הסוג הראשון הוא בבחינת "בכל לבבך", רבים מאנשי שלומינו אומרים "אני מאמין בה' בלב שלם", אבל לא בקיום המצוות בפועל. באומרם "העיקר הלב". מעשים. הוא שומר מסורת כשנוח לו. הוא זועק לה' בעת צרה ומברך את ה' בעת שמחה. אמונתו בה' בלתי ניתנת לערעור. הוא מקיים מצוות ברית מילה, הוא מענג את השבת בדרכו שלו. אפשר שבכך שהוא לא הולך לעבודה אלא הוא אוכל סעודת שבת בחיק משפחתו, יוצא לטיולים וכיו"ב. חלילה לזלזל באדם זה שמאמין בה' לבדו, ורק חסרים לו קיום התורה והמצוות המעשיות.
הסוג השני הוא בבחינת "ובכל נפשך", ירמוז בזה למקיים המצוות שבין אדם למקום בפועל, כי הדם הוא הנפש. יהודי זה שומר שבת ואוכל כשר ושומר טהרת המשפחה ומתפלל יום יום בבית הכנסת ומניח תפלין ומקיים יום יום מצות לימוד תורה, וכיו"ב אבל אינו מדקדק במצוות שבין אדם לחברו ואינו מרודפי צדקה וחסד. ואפשר שהוא גם אץ רץ בתפלתו בלא כוונה.
הסוג השלישי הוא בבחינת "ובכל מאודך", כולל יהודים רבים וטובים שתומכים בכל מיני מפעלים של צדקה וחסד, תורמים לעניים ודלים ולמוסדות שמטפלים בנזקקים, תורמים לבתי חולים לבתי ספר ויש גם לישיבות ולבתי כנסת, להיכלי תרבות יהודית ולהרבות תודעה יהודית בקרב הציבור. ואף על פי שאינם בכלל "שומרי תורה ומצוות" במושגים האורטודוכסים אבל הם מאמינים בה' לבדו. ועליהם נאמר עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר. אשריכם ישראל בכל אחת מג' הקטגוריות הכלולות בפסוק זה.
ויש בכאן רמז לכל אחת מהן. "בכל" לבבך – המלה "בכל" בגי' נ"ב, שהם פעמיים שם הוי"ה. "ובכל" בגי' נ"ח שכוללת פעם אחת שם הוי"ה בתוספת המלה "לב". צירופם של "בכל", "ובכל", "ובכל" הם ג' פעמים שם הוי"ה בתוספת ב' פעמים "לב" שרומזת שמלבד "בכל לבבך", גם בכל נפשך ובכל מאודך צריך להיות בכל הלב.
"בכל" הכרוך באהבת ה‘ באה ללמד שצריך היהודי לאהוב את ה' ולעבדו בכל ישותו, ובכל מצב ומצב הן מבחינת מצב רוח, הן מבחינת בריאות והן מבחינה כלכלית. הן במצבי רוח קשים והן במצבי רוח מעולים, בכל אחת משלושת הבחינות האלה, קשה יותר לעבוד את ה' כאשר נמצא האדם באחד משני הקצוות האלה, ולכן התפלל שהמע“ה "ריש ועושר אל תתן לי הטריפני לחם חקי“, ואל תתמה על האדם שהגיע לרמה כלכלית גבוהה שגם הוא נמצא בנסיון בעבודת ה', שלכאורה הרי מה חסר לו? הרי אדרבה יש לו את כל התנאים הנוחים להודות לה' על אשר העניק לו את כל הטוב. ואמנם כבר אמרה התורה "וישמן ישורון ויבעט", ואמרו חז“ל "קשה נסיון העושר מנסיון העוני". כי יצר הרע המופיע בתנאים של עושר, כבוד וכל טוב, יש לו כחות עצומים לבטל את האדם מעבודת ה' כי הוא מאמין שהוא כביכול לא זקוק לעזרתו ית', והוא רוצה ויכול ליהנות מתענוגי העולם הזה עד בלי די. בכדי להתגבר על יצר הרע שלו צריך לתגבר כחות חזקים יותר, מהכחות שהוא זקוק להתגבר על יצר הרע כאשר הוא מופיע בתנאים של עוני ומחסור. ואמנם לא די בכך שנאהב את ה' ונעבוד אותו "גם" בתנאים אלה, אלא החידוש הוא שאנחנו צריכים לאהוב ולעבוד אותו "דוקא" מתוך תנאים אלה. כי אנחנו צריכים לנצל את העובדה שבתנאים אלה אנחנו עובדים אותו "בכל" אחת מהבחינות הנז', ובכל בחינה מהם "בכל" יישותינו. וזהו שאמר "בכל“ היינו לראות את גילוי שכינתו ית‘ בתוך אותם תנאים ולידע כי מאתו הם באו דוקא לאותו אדם, בכדי לנסות דוקא אותו בהם.
הפרשה הראשונה של ה"שמע" מושתתת על הרעיון של "קשוט עצמך תחילה ואחר קשוט אחרים"
"והיו הדברים האלה" – מצוות התורה שהיא תורת א-להים חיים ועניינה להורותינו איך לנהוג בעוה"ז על כל צעד ושעל, ולהורותינו להמשיך את האין סוף לעולם הזה הגשמי שהוא בבחינת "יש", כי בעולם הזה מתגלה עצמותו ית‘. וע"י עסק התורה שהיא בחינת עצמותו ית‘ נגלית שלמותו ית‘ דוקא מצד היש.
"אשר אנכי מצוך היום" – פי' בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים.
"על לבבך" – פי' קודם כל תחדיר אותם אל תוך תוכך, חזק את אמונתך תחילה ורק אח"כ "ושננתם לבניך".
"ודברת בם" – פי' איך יהיו הדברים האלה על לבבך? ע"י שכל דבוריך יהיו סובבים בגדלות ובאהבת הי"ת ובמצוותיו, ממילא אהבת ה' לא תסור ממחשבתך.
"בם" – שמעתי מבני היקר הרב גדעון ישראל שיחי' בשם הרה"ג בן עבו שהמלה "בם" רומזת לתורה שבכתב ולתורה שבע"פ בר"ת – "בראשית", "מאימתי".
והוספתי לו רמז נוסף במה שאמר דוד המלך ע"ה בתהלים קי"ט "ראש דברך אמת" – פי' ראש דברי ה' בתורה שבכתב, ובתורה שבעל פה, התורה, המשנה, והתלמוד, פותחים באותיות "אמת". "אנכי ה' א-להיך", "מאימתי קורין את שמע בערבית", "תנא היכא קאי דקתני מאימתי".
וכמעיין הנובע הוסיף לי בני היקר הרב גדעון שיחי' שגם סופי התיבות של שלושת המלים הראשונות בתורה, "בראשית ברא א-להים" הם "אמת".
"בשבתך בביתך" – כאשר אתה יושב בביתך בנחת, קודם כל למד ושנן את המקורות לעצמך וגם עם בני ביתך ואוכלי שולחנך, ודבורך ומחשבתך הם בעסק התורה, ורק אחר כך….
"ובלכתך בדרך" – יפוצו מעיינותיך חוצה לעולם הרחב. תוכל לצאת לדרך, למקום עוברים ושבים, ולהחדיר בהם את האמונה.
"ובשכבך" – הוא הזמן שהאדם עושה חשבון נפש בינו לבין עצמו לשפר את מעשיו ומדותיו, קודם תתעמק בדברים אלה בשעה שאתה שוכב על מטתך וכל רעיונותיך ומחשבותיך עסוקים בד"ת ובגדולת הבורא ית',
"ובקומך" ואז תזכה לעמוד על רגלך בביטחה ולהפיץ את רעיונותיך עם מלים חוצבי להבות שחשבת עליהם בשכבך, כלפי חוץ.
"וקשרתם לאות על ידך" – תפלין של יד הם סמל לאמונה הפרטית והנסתרת שיש לכל אחד ואחד, ולכן תפלין של יד צריכות להיות מכוסות, הקשירה מסמלת את הקשר בל ינתק להי"ת שיהיה על לבבך. ולכן תפלין של יד קודמות כי הן מסמלות את שדה הפרטיות שלך שקודם כל תחדיר אותם אל לבבך. הקשירה על היד היא נסתרת וצריכה להיות מכוסה כי היא מסמלת את מה שטמון בלבך, לעומת תפלין של ראש הגלויים לעין כל, ונועדו לפרסם את יחודו ית'. ורק אחרי שחזקת את עצמך בנסתר תוכל לצאת בגלוי.
"והיו לטוטפות בין עיניך" – אחרי שתחדיר את האמונה אל לבך בסתר צא עם אמונתך בגלוי. וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. (שלחתי לעלון ע“ש אבא זצ“ל בפרשת ואתחנן ה‘תשע“ו).
"וכתבתם על מזזות ביתך – תחילה בנה את ביתך הפרטי מבחינה רוחנית, ורק אח"כ התרחב ל"ובשעריך" – צא לחוצות העיר ולשעריה, לחנך את בני עירך לאהבת ה'.
כיוצא בזה "קְדשִׁ֣ים תִּֽהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י". קשוט עצמך תחילה ואחר כך קשוט אחרים.
"ואהבת את ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" – מהרשב"א
"בכל לבבך" – היא מידתו של אברהם אבינו ע"ה, שלא ניתן לו בן אלא עד עת זקנתו ולא התאונן.
"ובכל נפשך" – אפילו הוא נוטל את נפשך – זוהי מידתו של יצחק שפשט צוארו על גבי המזבח.
"ובכל מאודך" – זו מדתו של יעקב שמאס בעושר בית אביו ובחר להיות יושב אוהלים, וגם הבטיח לעשר את נכסיו באמרו: "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך". וכן מצינו במדרש על הפסוק "בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען שמה תקברני" – שכאשר רדף אליפז אחרי יעקב להורגו במצות אביו, התחנן אליו יעקב שלא יהרגנו, ואמר לו אליפז מה אעשה למצות אבא שצוה עלי להרגך, אמר לו הרי לך כל רכושי, ועני חשוב כמת. יעקב לימד אותנו איך להתייחס לענייני הרכוש והגשמיות בעולם הזה. וכן בפגישתו של יעקב עם עשיו אמר יעקב לעשיו "יש לי כל" – לא חסר לי מאומה מהגשמיות.
בספר כנפי נשרים כתב בשם ספר מחזה אברהם כי פרשת שמע היא פרשה קטנה שרוב גופי תורה תלויין בה. ייחוד ה', אהבת ה', ולימוד תורה. ולי נראה שרוב מצוות התורה רמוזים בפרשת שמע – ואהבת כדלהלן:
"ושננתם לבניך" – לרמז על כל המצוות התלויים בבנים – כגון מילה, פדיון הבן, חופה וקדושין, כתובה, ירושה ונחלה וכל הנלוים אליהם.
"ודברת בם" – מרמז על כל המצוות התלויות בדבור – כגון ק"ש, תפלה, הלל, ברכות והודאות, קריאת ס"ת, קריאת המגילה, שאילת שלום וכל כיו"ב.
"בשבתך בביתך" – מרמז על כל המצוות התלויות בבית בדיני שכנים, נזיקין, שבת, יו"ט, עירוב, קצת דיני אבלות, חתן, הכנסת אורחים ועוד, ומרמז גם על בית הבחירה.
"ובלכתך בדרך" – מרמז על כל המצוות שבדרך כגון שלוח הקן, השבת אבידה, פריקה וטעינה, דרך ארץ וכיו"ב.
"ובשכבך" – מרמז על כל המצוות הנוגעות לשכיבות המותרות והאסורות, עריות, כלה בלא ברכה, עונה, כלאים, שעטנז וכיו"ב.
"ובקומך" – מרמז על כל המצוות כאשר יקום ויתהלך בין אנשים כגון צדקה, הלואות, השאלות ופקדונות, משא ומתן, אונאה, ביקור חולים וכיו"ב.
"וקשרתם לאות" – מרמז על כל המצוות שהן לאות שהן שבת ברית מילה תפלין בר"ת "שבת" וכן ירמוז לכל המצוות אשר נקשרנו ונאסרנו בהם יתר מכל העמים, כגון מאכלות ומשקאות האסורים, טומאה וטהרה וכיו"ב.
"על ידך" – מרמז על כל המצוות הנעשות באמצעות היד כגון נט"י, מתנות עניים, ציצית, תפלין, ישוב הארץ, עשית הטוב והישר וכיו"ב.
"בין עיניך" – מרמז על כל המצות והעבירות התלויות בעינים, באשר מחד גיסא הם סרסורי דעבירה כמו"ש "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם", ומאידך ישנן ראיות שהן לצורך מצוה, כגון כי תראה ערום וכסיתו, כי תראה את שור אחיך וכו'
"וכתבתם" – מרמז על כל המצות התלויות בכתיבה כגון סת"ם, כתובה, גיטין, ס"ת, וכיו"ב.
"על מזוזות ביתך" – מרמז על רציעת העבד על המזוזה, הכשר סוכה, רשות היחיד וכיו"ב.
"ובשעריך, – מרמז על דיני שופטים ומשפטים הנדונים בשער העיר והם כל דיני נפשות ודיני ממונות, על נר חנכה שמצות הדלקתה בשער מול המזוזה וכיו"ב.
"ואהבת את ה‘ א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך“
ואחרון חביב ראיתי לחדש את הקשר המיוחד שיש לנשים בג' אלמנטים אלו, שנזכרו בסוף משנת במה מדליקין "על שלושה דברים נשים מתות בשעת לידתן. על שאינן נזהרות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר". ואמנם בסדר שונה.
בנדה – ובכל נפשך – בחינת סור מרע – מטומאה. והדם הוא הנפש.
ובחלה – ובכל מאדך – בחינת ועשה טוב – הפרשת חלה בטהרה. כפי שפירש רש"י בפסוק "האהלה שרה אמו – וגו' שכל זמן ששרה קיימת היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וגו'.
ובהדלקת הנר – בכל לבבך – בחינת בקש שלום ורדפהו – קדושת השבת ושלום בית. בכ"ל בגי' ב' פעמים שם הוי"ה כנגד איש ואשתו. לבב"ך בגי' ג' פעמים ח"י.
"והיה אם שמֹע"
בכדי להתמקד בכוונה בפרשה זו אני משתמש בחמש אצבעותי כי הפרשה מחולקת לחמשה חלקים: א. והיה אם שמע ב. השכר ג. אם לא תשמעו ד. העונש ה. ושמתם את דברי אלה – לא די בקריאתם היומיומית של האזהרות אלא המצוה המיוחדת היא להתבונן בהם בשמירת המצוות ובשכרם ביחס לאי שמירת המצוות ולעונש ואחרי שנתבונן ונפנים את האזהרות בפני עצמנו החובה להעביר את המסר לדורות הבאים בכדי שיהיה טוב לנו ולדורות הבאים אחרינו.
פרשה זו בנויה ע"ד מש"כ בזוהר חדש כרך א' פרשת אחרי מות דף פ: "הבא ליטהר מסייעין אותו בא ליטמא פותחין לו". ואפרש להלן את הפסוקים אחד לאחד.
"וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ" – אִם שָׁמֹעַ, היינו אם תטו אזנכם לשמוע, כגון שתשתתפו בשיעורי תורה, או שרק במקרה שמעתם דבר תורה, ולא דחיתם אותו ביציאתכם, אז ממילא תִּשְׁמְעוּ, תהיה לכם ההזדמנות להאיר את נשמתכם באור חכמת התורה. ותבקשו להוסיף ולשמוע. על זה נאמר "הבא ליטהר מסייעין אותו".
"אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם" – היו אלה רק מִצְוֹתַי כאשר לא היה לכם קשר אליהם. אבל אחרי שזכיתם לקיים וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ, וזכיתם גם לבחינת תִּשְׁמְעוּ, אז אין אלה מִצְוֹתַי בלבד, אלא אני ואתם בצוותא אחת, בקשר בל ינתק עם המצוות. בבחינת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם.
"לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ" – אחרי שהארתם את נשמתכם בקשר בל ינתק עם המצוות, ולקיימם בפועל, אז תזכו לעבוד את ה' מאהבה. אבל ללא קיום המצוות בפועל, לא תזכו לאור באור עליון, לאהבה את ה' וּלְעָבְדוֹ.
"בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" – אהבה רוחנית מכל הלב, אהבה שאין לה גבולות, ובכל נפשכם, אהבה בכל כחות הנפש הבהמית. תחילה צריך להיות הרצון לאהוב מכל הלב, ורק אז יש התבטאות לאותו רצון בפעל ובמעשים כגון בעשית המצוות בהידור ובנתינת צדקה וכיו"ב.
"וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ" – "הבא ליטהר מסייעין אותו" המשלם שכר טוב, אומר כביכול ליראיו, מכיון שעבדתם אותי באהבה, "בכל לבבכם", אשלח לכם את ברכתי ביורה, הגשם הראשון, כאות לאהבתי והשגחתי על תבואתכם. וכנגד זה שעבדתם אותי בכל נפשכם והוצאתם עלי הוצאות, אדאג לתבואתכם שתהיה פוריה מראשיתה ועד סופה שאוסיף להשפיע לכם מטובה, וממטר השמים תשתה מים עד הגשם האחרון שהוא המלקוש.
עוד יש לפרש על דרך "המתחיל במצוה אומרים לו גמור", כיון שהקב"ה "התחיל כביכול במצוה", בתשלום שכר לעובדיו בעוה"ז, "אומרים לו גמור" וסיים לברך את התבואה בגשם האחרון הנקרא מלקוש.
"וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ" – כנגד בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. "בכל לבבך" כנגד "ויצהרך". הלב חלק ושיע וכן היצהר שהוא שמן מחליק. "ובכל נפשך" כנגד "ותירושך". הדם הוא הנפש באדמימותו כמו ענבי התירוש שמהם עושים יין. "ובכל מאדך" כנגד "דגנך". העושר מתבטא במספר התבואות שיהיה בשפע גם למאכל הבקר והצאן הרב.
השכר האמיתי מתבטא בכך שכאשר ישמרו את מצוות ה' יזכו לקיים את המצוות התלויות בארץ שהם תרומות ומעשרות בג' מינים מיוחדים אלה שהם דגן תירוש ויצהר. ואם לא ישמעו אל מצוות ה' לא יזכו לקיימם ויאבדו מהארץ שאינה מקבלת את עוברי רצונו ית'.
"וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ" – ואז ירבו גם בקרך וצאנך והוא המשך הברכה. והשכר הוא כנגד "ובכל מאדך", שהעושר מתבטא ביותר במספר הגדל והולך של הבקר והצאן.
"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ" – יש אוכל ללא הרף ולעולם לא שבע כמו שנא' "ובטן רשעים תחסר", ויש אוכל קמעא והאוכל מתברך במעיו כמו שנ' "צדיק אוכל לשובע נפשו". לזה אמר אני אמציא לך אוכל וכשאתה תאכל קמעא, אני אברך את האוכל שבמעיך ותשבע ממנו.
לכאורה השכר והעונש שנזכרו בפרשה זו יש בהן קושי רב לתקופתינו שאין אנחנו תלויים בתנאי מזג האויר והחקלאות, שהרי גם אם אין גשם בארץ עדיין יש בארץ שפע חקלאי רב הבא ממדינות הברוכות במים, וברור הוא שהשכר והעונש שכתובים בפרשה זו נכונים לכל הזמנים שהרי התורה והמצוות הן למעלה מן הזמן. ואיך אם כן יש לבאר פרשה זו שקוראים אותה פעמיים ביום בכל אחד משלוש מאות חמישים ושנים ימי השנה?
לפיכך נראה לי לבאר שהמים הם חיים, ובלי מים בעולם אי אפשר לחיות, וכמובן שאם תהיה בצורת עולמית תושפע הכלכלה העולמית מחוסר מים, ולהדגמה יש לקחת את מצרים בשני הרעב שעה שכל ארץ מצרים וארץ כנען באו לשבור בר אצל יוסף. וברור הוא שאין מעצור בפניו יתברך לעצור את הגשם בכל העולם או לפחות בכל המדינות שסוחרות עם ישראל.
אלא שלכאורה עדיין קשה שהרי הפרשה מדברת על מעצור בתוך הארץ ולא מחוצה לה שכתוב "ונתתי מטר ארצכם בעתו", "ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת" וכיוצא בזה מנגד אם לא תשמעו וכו'.
לכן נראה לי שאין כוונת השכר והעונש רק מבחינה חקלאית אלא לכל מציאות של הכנסה שבני האדם בארץ תלויים בה. והחקלאות שנכתבה בפרשה היתה הקלאסית ביותר לרוב ששת אלפי שנות העולם שלא היה מסחר בינלאומי והמדע היה בחיתוליו.
"הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם" – כנגד השכר שניתן ל"הבא ליטהר מסייעין אותו", בא גם העונש ל"הבא ליטמא מסייעין אותו". וקודם כל באה אזהרה. ועבירה גוררת עבירה. בתחילה מפתה הלב את האדם לעבוד ע"ז, אם משום שזו היתה עבודה מקובלת בחברה, או מתוך לחץ חברתי, וכו'. ואחרי שהלב נפתה…
"וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם" – הוא סר לראות בפועל "איכה יעבדו הגויים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני", וסוף סוף מגיע הוא למדרגה הנחותה של השתחוויה. וזה ע"ד "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים. ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב". ואחרי האזהרה בא העונש.
"וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם". "וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם" – בתחילה העונש מתבטא בירידה במצב רוחכם מכל הסיבות האפשריות. ואם לא תשובו בתשובה העונש יעלה מדרגה גם לבריאותכם – וְעַל נַפְשְׁכֶם".
ויש לכאורה לתמוה הרי שכר מצוה בהאי עלמא ליתא, ואיך אם כן התורה מייעדת לנו את השכר והעונש הגשמיים שנזכרו לעיל שאינם אלא בעולם הזה?
יש ליישב שעיקר היעוד הוא ההישארות בארץ ישראל והאפשרות לקיים את המצוות התלויות בה. ובכך מדגישה התורה את הצד הרוחני בחשיבותו של ישוב ארץ ישראל. ופותחת התורה ביעוד המטר שהוא סימן לטובה. אם תשמעו ותקיימו את המצוות אשלח לכם את ברכתי שמתבטאת במטר לפירותיכם ולבהמתכם שהכל יבוא בעיתו ותשבו בארץ איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ותזכו לקיים את המצוות התלויות בה. ואם לא תשמעו לקיים את מצוות ה', תגורשו מהארץ הטובה, "וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם". נמצא ששכר העולם הזה אינו אלא כורח המציאות בכדי שתוכלו לעבוד את ה' בלא שום טירדא.
"וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם" – יש להבין מדוע בפרשה הראשונה נאמרה מצות התפלין בלשון יחיד "וקשרתם לאות על ידך" ואילו בפרשה זו השניה נאמרה בלשון רבים?
נראה לעניות דעתי שבפרשת שמע – ואהבת, שנושאה הוא אהבת ה', כל יהודי באופן פרטי אוהב את ה' בדרכו שלו ללא קשר לציבור ולכנסת ישראל. אינה דומה אהבת ה' של פלוני לזו של אלמוני, כי לכל אחד באופן פרטי ישנם נסיונות שונים הן לטוב הן למוטב והנסיון הפרטי של כל אחד הוא לאהוב את ה' בכלים שניתנו לו בהתאם לעבודה הנצרכת ממנו, שכן מטרת כל אחד בעולם שונה מזו של חבירו. לכן נאמרה הפרשה הראשונה בלשון יחיד. אבל פרשת והיה אם שמע הדנה בשמירת המצוות, הרי כל ישראל ערבים זה בזה, והכל נידונים ביחד כחטיבה אחת כפי שבא הדבר לידי ביטוי בארבעת המינים כידוע, ולכן היא באה בלשון רבים.
"וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם", מדוע פרשת שמע – ואהבת נאמרה בלשון יחיד "ושננתם לבניך", ואילו פרשת והיה אם שמוע נאמרה בלשון רבים "ולמדתם אותם את בניכם"? נראה שבפרשה הראשונה נצטווה האב ללמד תורה לבנו באופן פרטי, והיא בנויה על בסיס קשוט עצמך ואחר קשוט אחרים, ואילו פרשת והיה אם שמוע בנויה על הבסיס שכל ישראל ערבין זה בזה ולכן מחייבת התורה את כל ישראל ללמד תורה לכל יהודי. כדאיתא בסנהדרין יט: "ואלה תולדות אהרן ומשה" ובפסוק שלאחריו נאמר "ואלה שמות בני אהרן הבכור נדב" ומכאן ש"כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו". ולכן היא נכתבה בלשון רבים.
כמו כן גם השכר על שמירת המצוות מתבטא בשני פנים. כל אחד באופן פרטי מקבל שכר בהתאם לעבודתו בקיום מצוות התורה. ושכרו שונה מזה של חברו. ולכן זה נכתב בלשון יחיד "ואספת דגנך ותירושך ויצהרך. ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת". מאידך חשוב מזה הוא המטר והשפע שיורד לכלל ישראל. לפיכך השכר הכללי שתלוי בשמירת התורה והמצוות של הרבים, נכתב בלשון רבים "ונתתי מטר ארצכם … וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם…. למען ירבו ימיכם…".
ומדוע חוזרת התורה לדבר בל' יחיד "בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ: וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ"? מאחר ששמירת התורה והמצוות המוטלת על כלל ישראל תלויה למעשה בכל יחיד ויחיד באופן שהוא מקיימם, שכלל ישראל תלוי בצירוף של כל הפרטים. שכן יש בכחו של כל אדם פרטי להזיק לכלל ישראל כפי שמצינו ביהושע גבי עכן, ובמלכים גבי דוד שמנה את ישראל ועוד רבים. ומאידך יש בכחו להכריע את הכף לזכותם, כמעשה פנחס שהציל את כלל ישראל בענין זמרי וכזבי.
א"נ הרעיון שכל ישראל ערבים זה בזה מתבטא בכך שכלם חייבים באופן קולקטיבי לקיים את התורה והמצוות, אבל הדרך שכל אחד מאמץ לעצמו בעבודת ה' היא עניינו הפרטי של כל אחד ואחד, ומטרת כל יחיד שעבודת ה' שלו תתרום תרומה חיובית לכלל ישראל.
"בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ. לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם". בכך אנחנו חוזרים לאותה מתכונת דלעיל, שבתחילה אנחנו חייבים לדאוג שיתקיים בנו "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם" ע"י שאנחנו נקיים את התורה והמצוות, וממילא לא רק אנחנו נזכה לחיים ארוכים בארצנו, אלא נזכה גם ל"וִימֵי בְנֵיכֶם" שגם ילדינו יזכו בכך לשמור את מצוות ה' וממילא גם הם יזכו להמשיך את השושלת לדורות הבאים שיהיו כלם בני תורה ומצוות, ויזכו לחיים ארוכים. אבל אם האב עצמו יזלזל בעבודת ה', ורק ידאג לכך שבנו ילמד בבי"ס תורני וילך לביהכנ"ס, קשה יהיה לתכניתו לצאת לפועל כי הבן הרי יודע מה אביו עושה ויודע שיכול גם הוא לזלזל במצוות, ונמצא שאין אחד מהם שיזכה לברכה זו.
עוד אפשר לפרש אם ידאג האב לשפר את עצמו תחילה, ואח"כ יפיץ את מעינותיו חוצה, אז יזכה לא רק שהוא יאריך ימים אלא שגם בניו יאריכו ימים – מידה כנגד מידה.
עוד נראה לי לבאר שהברכה "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם….. לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם", היא לשני הכיוונים: לכל הדורות של הצאצאים, דורות העתיד, וכן גם לדורות העבר של אבותיכם, כלם יזכו בזכות שמירתכם את המצוות. והטעם כי עם ישראל אחד הוא במהותו כמו שה' אחד במהותו, באין הפרדה כלל בין העבר והעתיד.
ואם תקשו איזו סיבה היא זו "לתת להם"? יש לפרש "למען ירבו ימיכם" שתהיו כלולים ימים רבים אחרי מיתתכם להיקרא "חיים" בגדר "תהי נפשו צרורה בצרור החיים" ותהיו בבחינת אבות לכל הדורות הבאים אחריכם להיקרא חיים גם במיתתם. וממילא "לתת להם" הכוונה לכל מי שנכלל בתוכם שאחרי הכל נשמות כולם נפגשות בצרור החיים. וחז"ל למדו מכאן רמז לתחית המתים מן התורה,
עוד יש להבין מדוע בתפלה של יד כל ארבע הפרשיות ביחד בנרתיק אחד ואילו בתפלה של ראש כל פרשה בנרתיק נפרד? נראה לי לפרש שהתפלה של יד מסמלת את כלל ישראל וכל ד' הפרשיות הן רעיון אחד האמונה בה' ושמירת מצוותיו, והן כנגד הלב בבחינת "נעשה" ולכן כולן בנרתיק אחד שזה מה ששומר על יחודינו כעם. אבל התפלה של ראש שהיא כנגד המח היא בגדר "נשמע" ואין הכל שומעים ומתבוננים כאחד, לפיכך היא מסמלת את היחיד המתבונן בכל פרשה בנפרד ולכן כל פרשה מונחת בבית נפרד.
מה הקשר בין קריאת שמע לברכת "אמת ויציב"? נראה לי שהקטע הראשון המסיים במלים "אין לנו עוד א-להים זולתך סלה", הוא כנגד שמע ישראל – ה' אחד. וחלקה השני של הברכה "אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון", היא כנגד "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
ובענין אמת ויציב ראיתי רמז למה שמנשקים את הציצית בשתי הפעמים שמופיעה המלה "לעד" כי היא בגי' ד' פעמים שם הוי"ה, כנגד ד' ציציות שבידו שכריכותיהם מסודרות ע"ד שם הוי"ה. ויש מוסיפים לנשק את הציצית במלה "ישים" על לבו, שהיא בר"ת "יהי שם ה' מבורך", כנגד אלה שכורכים ל"ט כריכות כנגד ה' אחד.
קריאת שמע חופפת לעשרת הדברות
הרה"ג החיד"א זצ"ל בספרו מורה באצבע אות כ"ג: בענין הכוונות בקריאת שמע וחפיפתן לעשרת הדברות כתב וז"ל: "יכוין לקבל עליו עול מצוות הכלולים בעשרת הדברות הנרמזים בג' פרשיות ק"ש" כדלהלן:
אנכי ולא יהיה רמוזים בפסוק שמע ישראל.
לא תשא רמוז בתיבת ואהבת.
לא תחמוד בתיבת ביתך.
לא תגנב בתיבת דגנך.
לא תרצח בתיבת ואבדתם.
כבד את או"א בלמען ירבו.
לא תנאף בתיבת ולא תתורו.
זכור את יום השבת בתיבת וזכרתם.
לא תענה בתיבת אני ה'.
עוד כתב שם שבפרשת "ואהבת" יש מ"ב תיבות כנגד שם מ"ב. ובפרשת "והיה" עד תיבת "ושמתם" ועד בכלל יש ע"ב תיבות כנגד שם ע"ב. ומהתיבות "את דברי" עד סוף הפרשה ישנם נ' תיבות כנגד נ' שערי בינה. גם בפרשת "ויאמר" יש ע"ב תיבות כנגד שם ע"ב. ובחזרת הש"ץ ה' א-להיכם אמת משלים לרמ"ח תיבות כנגד רמ"ח אברים שבגופו כנגד נר"ן.
יש להבין מדוע הפסוק שמע ישראל נאמר בלשון רבים – "ה' א-להינו", ואילו פרשת "ואהבת" נאמרה בלשון יחיד, ושוב פרשת "והיה אם שמע" נאמרה בלשון רבים – "תשמעו"?
נראה לי לפרש שיחוד ה' הוא המייחד והמאחד את כל עם ישראל, ולכן הוא נאמר בלשון רבים. לעומת זאת אהבת ה' אינה שווה אצל הכל כאחד, ולכן היא נאמרה בלשון יחיד. ופרשת והיה אם שמע נאמרה בלשון רבים, כי היא לא נחלת הפרט אלא כל ישראל ערבים זה בזה בשמירת המצוות, וכל אחד משלים את חבירו במצוות המיוחדות לו בלבד.
ואף על פי שגם אהבת ה' שבפ' ואהבת מתבטאת בשמירת מצוותיו, מכל מקום בפרשה זו כל יחיד ויחיד מצווה בנפרד לעבוד את ה' בפרטיות. וכאשר כל אחד יעשה את המצופה ממנו כראוי יתאחדו כל הפרטים והיו לאחד בפ' והיה אם שמע.
—————–
ג' פרשיות שבקריאת שמע כנגד שלשה דברים שעליהם העולם עומד: על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, במחשבה בדבור ובמעשה.
באבות פ"א משנה ב' "שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". ונ"ל שג' הפרשיות שמתחילת שמע ישראל עד סוף פרשת ציצית מסמלות את ג' דברים האלה שהעולם עומד עליהם במחשבה בדבור ובמעשה וכדלהלן:
פרשת שמע-ואהבת – על העבודה – במחשבה קבלת עול מלכות שמים, אהבת ה' ומסירות נפש. פרשה זו היא סמל של עבודת ה' בלב, במחשבה ובכוונה.
פרשת והיה אם שמע – על התורה – בדיבור. עניינה קבלת עול המצוות ושמירתן. לפיכך היא מסמלת את התורה, כי לא עם הארץ חסיד, ובכדי לדעת איך לקיים את המצוות חובה עלינו ללמוד תורה שהיא מעין הוראות הפעלה של המצוות. עיקר עבודה זו של לימוד תורה הוא בדיבור.
פרשת ציצית – ועל גמילות חסדים – במעשה כי הטלית בת ד' קצוות מסמלת את האדם החולש על ד' רוחות העולם. הפתילים מסמלים את חוטי הפרנסה שהאדם מושך בהן כל ימי חלדו כלפי עצמו. לפיכך צריך לקשור כל כנף אל גוף הטלית במנין גי' של "אחד" שהם ח' חוטים וה' קשרים. וכורך כ"ו כריכות כמנין שם הוי"ה, או ל"ט כריכות כמנין "ה' אחד" – ז', ח', י"א, י"ג, להזכירו שהוא ית' ממונה על פרנסתו. ולכן אחד מד' החוטים הוא פתיל תכלת הדומה לרקיע, שדומה לכסא הכבוד, להורות לו להקדיש ממעותיו לגבוה. וזו היא המידה של גמילות חסדים, ועיקר עבודה זו של צדקה וגמילות חסדים היא במעשה.
בזה יתבאר מדוע צריך קודם להתעטף בציצית ורק אח"כ להניח תפלין. כי בתפלין מונחות רק שתי הפרשיות הראשונות של ה"שמע" המורות על שני העמודים "על התורה ועל העבודה" ששתיהן בין אדם למקום. אבל בציצית נמצא העמוד החשוב ביותר שהוא בין אדם לחבירו והוא גמילות חסדים ולכן הוא קודם להם.
וכן אמר ר"ח בן דוסא בפ"ג דאבות מי"ב "כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת" ושם במשנה י"ג "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו". נמצא כי המעשה של גמילות חסדים עולה על כולם. וכן מצינו בהיפוך הדברים גבי דור המבול שלא נגזר דינם אלא על הגזל שהוא ההיפך הגמור של גמילות חסדים.
ונ"ל שזהו הטעם שבג' העבירות עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים יהרג ואל יעבור כי הם ההיפך הגמור של שלושה העמודים האלה. על התורה שהיא שורש הקדושה ותכליתה לקדש את האדם בעולמו – כנגדה גילוי עריות שהוא שורש הטומאה, וההיפך הגמור של הקדושה, וכפי שאמרה התורה "זימה היא". ועל העבודה שהיא עבודת ה' – כנגדה עבודה זרה שהיא הפכה הגמור. ועל גמילות חסדים שהיא המידה שאדם נותן לאחרים משלו – הפכה הגמור הוא גזל שכידוע לא נגזר דינם של דור המבול אלא על הגזל. ואין לך גזל גדול מזה שאדם גוזל את נפש זולתו ושופך את דמו.
ג' פרשיות שבקריאת שמע גם כנגד שלשה דברים שלדעת רשב"ג עליהם העולם קיים: על הדין ועל האמת ועל השלום.
באבות א, יח "רבן שמעון בן גמליאל אומר על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום שנאמר אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם".
פרשת שמע – ואהבת – מסמלת את על האמת, באשר חותמו של הקב"ה "אמת", ותוכן הפרשה, אהבת ה' ויחודו שהוא סמל האמת.
פרשת והיה אם שמע – מסמלת את על הדין, שהיא דנה בקבלת שכר ועונש. ונא' בפרשה זו "ולמדתם אותם את בניכם", איך עליהם לנהוג על פי דין בכל מהלכיהם ותנועותם, וסוף דבר שהם עתידים ליתן את הדין על כל פעולותיהם.
פרשת ציצית – מסמלת את על השלום, עפ"י מה שחדשתי לעיל במשנה ב' שפרשת ציצית רומזת לגמילות חסדים, הרי ישעיהו בן אמוץ קשר קשר בין הצדקה לשלום באומרו בפל"ב פי"ז "והיה מעשה הצדקה שלום".
——————–
מה מקור המלה ”טטפת“? (מאמר זה הועתק למאמר נפרד בשם "לטוטפות")
רש"י בפרשת ואתחנן פי‘ "והיו לטטפת בין עיניך – אלו תפילין שבראש ועל שם מנין פרשיותיהם נקראו טטפת. טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים", והם הם דברי ר"ע במנחות לז. ובגמ‘ סנהדרין ד:
וזה לשון הגמ' בזבחים לד: "ת"ר לטטפת לטטפת לטוטפת – הרי כאן ד', דברי רבי ישמעאל; ר"ע אומר: אינו צריך, טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים". באמת אין משמעות לשום אחד מפירושי שני התנאים הנז' בפירוש המלה "לטטפת". מלבד זאת שלרבי ישמעאל היא רומזת לד' פרשיות נפרדות שבתפלה של ראש שהרי נכתבה מלה זו ג' פעמים בפרשיות שמע – והיה אם שמוע, כאשר "לטטפת לטטפת" הם שתי פעמים כי כל אחת מהם היא בלשון יחיד. ואילו בפעם השלישית שנכתבה בלשון רבים עם האות ו' "לטוטפת" היא מורה על שתי פרשיות.
וקשה לי שהרי מלה זו נכתבה בלשון רבים כביכול פעמיים בתורה. האחת בפרשת קדש לי "וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (שמות פרק יג, טז). והשניה בפרשת והיה אם שמוע "וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם" (דברים פרק יא, יח). ולפי זה מי צריך את שתי הפעמים הנותרות שהן בלשון יחיד "לטטפת לטטפת"? ועוד שמבחינה דקדוקית אין לא אחת מהן כתובה בלשון רבים שכן האות ו' המורה על לשון רבים צריכה היתה להיכתב אחרי האות פ' ולא אחרי האות ט'? ואם תימצי לומר שהיא נחשבת כשתים כי יש אם למקרא שנהגית בחולם ומורה על לשון רבים, הרי גם כאשר היא נכתבה בלא ו' גם היא מבוטאת בחולם המורה על רבים ומה אם כן בין לטטפת לבין לטוטפת?
ובמסכת שבת נז. תנן ”לא תצא אשה לא בחוטי צמר וכו‘ עד שתרפם. ולא בטוטפת ולא בסרביטין בזמן שאינן תפורים. ולא בכבול לרשות הרבים“. ובמשנה א‘ שם כתוב ”ולא בסנבוטין“ במקום ”סרביטין“. ופירש ר' עובדיה מברטנורא ”טוטפת – ציץ שקושרין על המצח מאזן לאזן. סנבוטין – תלויין בטוטפת ובאין על הצדעים עד הלחיים“. וכן הוא בפירוש המשנה להרמב"ם "וטוטפת, כעין ציץ נקשר על המצח מאוזן לאוזן“. וכן פירש בשו"ת הרשב"א חלק ה‘ סימן נה ”טוטפות; עדויים. וכמו ששנינו בשבת ולא בטוטפת ולא בסרביטין“. וכן פירש מור אבי עטרת ראשי זצוק“ל ”לטטפת – תכשיט כמו שכתוב לא תצא אשה בטטפת הוא תכשיט שמניחות הנשים על מצחן שנראה לכל, כמו הדבר הצף שנראה לכל“.
ובגמ‘ שם נז: ”לא בטוטפת מאי טוטפת? אמר רב יוסף חומרתא דקטיפתא. אמר ליה אביי תהוי כקמיע מומחה ותשתרי? אלא אמר רב יהודה משמיה דאביי, אפוזיינו. תניא נמי הכי יוצאה אשה בסבכה המוזהבת, ובטוטפת ובסרביטין הקבועין בה. איזו טוטפת ואיזו סרביטין? אמר רבי אבהו טוטפת – המוקפת לה מאזן לאזן“ וכו‘ ופירש רש"י שם ”חומרתא דקטיפתא – קשר שעושין לרפואות קיטוף – עין רע שלא תשלוט“.
ואכן ראיתי למה שפירש הרמב"ן בשמות יג, טז וז"ל: "ולטוטפות בין עיניך – אין למלה הזאת משפחה ידועה, אבל בעלי הלשון יחשבו ליחס אותה אל לשון והטף אל דרום, ועלימו תטוף מלתי, ענין מושאל מן והטיפו ההרים עסיס, יאמר שתעשה מיציאת מצרים על ידך אות ובין עיניך דבור, יזל כטל על שומעיו" וגו'. ואפשר לפרש בדבריו שהאות בתפלין של יד הוא סימן פרטי יותר לאדם המניחם, אבל תפלין של ראש עניינם לדבר לאחרים הרואים את התפלה של ראש. ונ"ל שכוונתו בזה היא שבתפלה של ראש מפיצים את האמונה בה' אחד.
ונראה לי שמשום שהשתמשה התורה בלשון קשירה על היד "וקשרתם לאות על ידך", למדנו על הקשר בל ינתק שאהבת ה' ומצוותיו צריך שיהיו על לבבך. אבל בתפלין של ראש לא נאמרה קשירה כי אין לך אלא להראותם לזולתך, ולכן נאמר "והיו לטטפת בין עיניך". ומזה שנצטוינו קודם על תפלין של יד למדנו שתפלין של יד קודמין לתפלין של ראש. והטעם משום שהן מסמלים את שדה הפרטיות שלך, שאתה חייב לאמץ אותם אל לבך. ורק אחרי שהם חלק מעצמיותך אתה מצווה ללמדם לזולתך, "והיו לטוטפת בין עיניך" שיהיו גלויים לעיני כל רואה.
הדבר ברור כשמש בצהרים שמלה זו ”טטפת“ כמו גם ”סרביטין“ וכן ”כבול“ אינן מלים עבריות ונחלקו בפירושיהן מימי התלמוד ועד ימינו. מלבד מה שנזכר בתלמוד ומפרשיו מצאתי בחוקרי מקורות השם עוד פירושים שונים בקיצור כדלהלן: בפשיטתא מהמאה החמישית המלה מתורגמת כ"זיכרון" ו"רושם". בוולגטה מהמאה הרביעית והחמישית המלה מתוארת כ"תלוי למזכרת" ו"נע אנה ואנה". בתרגום אונקלוס היא מתורגמת כ"תפילין". פירוש נוסף מזהה את מקור המילה "טטפת" במלה המצרית ddf.t, המסמלת את נחש האוריאוס שעיטר את מצחו של המלך המצרי כסמל להגנת האלים עליו. ולאחרונה חוקרי תולדות הכתב העברי הציעו שמשמעות טוטפות היא גלגלים או גלגולים כלומר גליונות או גווילים, וקשורה גם בגולגולת, בעקבות סימן האות טית או טט,Phoenician teth.png, בכתב הכנעני (והעברי) העתיק, ומקומה ברשימת כלי עבודת השדה, יחד עם יד – יתד, כף – את חפירה, ולמד -שוט.
מר אבי עטרת ראשי הרה“ג דוד חיים שלוש זצ“ל שידוע בחקירותיו לירד לעומקה של הלכה ולרדת לשורשה של כל מלה ולשרש אחריה עד היסוד כפי שכתב וחקר בספרו "אור חדש", הקשה על פירוש זה שאומר דרשני מדוע השתמשה התורה לכנות תפלין של ראש, שקדושתן אין למעלה הימנה מלבד ספר תורה, בשתי שפות לא עבריות, כיוצא בזה יש לשאול מדוע השתמשה התורה בעוד מקומות במלים נכריות כמו יגר שהדותא ועוד, וכפי שהובאו בהרחבה בהערה א' של התורה תמימה על המלה "דמשק“ אליעזר. בראשית דבריו בביאור המלה "דמשק" הביא את דברי ר' אלעזר ביומא כח: שפירש, "דמשק אליעזר, שדולה ומשקה מתורת רבו לאחרים". ודייק זאת התורה תמימה "מדהקדים התאר להשם, לא כמו בעלמא שמקדים השם להתואר, כמו יפתח הגלעדי, אתי הגתי, הדד האדומי, נבל הכרמלי, אחיה השלוני, אליהו התשבי, וגם הכא הוה ליה למימר אליעזר הדמשקאי, ולכן דריש על דרך נוטריקון דמשק – דולה ומשקה. וכו'. ובהמשך דבריו שם כתב "ודע דעל דרך הפשט יש לפרש באור המלה דמשק על פי הידוע בתלמוד ומדרשים שישנן מלות רבות במקרא שמקורן אינו בשפת עברית רק מושאלין הן מלשונות אחרות, וכמו שכתב הבחור בסוף מאמר ד'“. מביאורו הנפלא למדנו שישנן מלים רבות בתנ"ך שמקורן מלשון אחר. ולפיכך נשאלת השאלה ביתר שאת מדוע לא יכלה התורה להשתמש בלשון הקודש בכל אחת מהמלים הנזכרות? סוף דבר, הגיע למסקנה שפירוש המלה הוא תכשיט כלשון המשנה.
וכמובן שגם אני יגעתי ועמלתי למצוא מזור להבנת מלה קשה זו, שכל הפירושים לא קלעו לעניות דעתי אל המטרה הנכספת, כל הפירושים דחוקים ודחויים האחד על ידי השני. ומאחר שנאמר "יגעת ומצאת תאמין", ונאמר עוד "צדיק באמונתו יחיה", ה' האיר את עיני בהארה נפלאה אשר היא שונה מכל הפירושים אשר קדמוני. והיא בדרך רמז, שהוא אחד מדרכי הלימוד – פרד"ס. והרי פתרוני מעין כפתור ופרח להתענג עליו כל הנהנים מאורו. וכדלהלן:
אני הקטן מפרש וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ – המלה אוֹת היא בגי' ת"ז ואילו המלה טֹטָפֹת היא בגי' תצ"ח. נמצא שהמלה טֹטָפֹת עודפת על המלה אוֹת במנין צ"א שהוא מנין שם ה' ככתבו וכקריאתו. (י-ה-ו-ה, א-ד-נ-י) והרי הדברים כעין חומר, התפלה של יד היא לאות על ידך באופן פרטי בינך לבין הבורא ית', ולכן צריכה להיות מכוסה. אבל תפלה של ראש גם היא משמשת לאות כמו תפלה של יד, אלא שהיא שונה ממנה, בזה שהיא צריכה להיות מגולה לעיני כל והיא משמשת לאות לא רק עבורך, שאתה תדע, שבמהותך אתה שייך לבורא ית', אלא גם שכל הרואה אותך ידע כן, כל הרואה אותך עם התפלין ירתע לאחור מתוך יראת כבוד לכבוד שם ה' הנקרא עליך (במנין צ"א) שהוא יתר על המלה "אות". ונ"ל שלזה התכוון רבי אליעזר הגדול בפסוק "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" תני רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפלין של ראש. ובזה תתבאר מלת ל"טטפת" שעניינה אות כמו תפלה של יד בתוספת שם ה'. ונ"ל שהתפלה של ראש משמשת לכל יהודי פרטי כעין הציץ שהיה על ראש הכהן הגדול והיה חקוק עליו שם ה' והיה מגולה בין עיניו.
ואמנם עדיין מלת "לטוטפת" שנכתבה עם ו' בפרשת "והיה אם שמע" טעונה ביאור נפרד, או אולי רק תוספת לזו שבפרשת "ואהבת". מעניין שהמלה "לטוטפת" בתוספת ו', היא בגי' "לדרֹשׁ", ולפיכך זאת אעשה. נ"ל בהכרח שמשמעות המלה בפ' "והיה אם שמע" הוא בדיוק כמו זו שבפרשת "ואהבת", שעניינה הוא "אות", ובתוספת שם ה', כמו בתפלה של יד עיי"ש. ואמנם האות וא"ו היתירה במילויה היא בגי' "אחד", נמצא שתפלה של ראש רומזת ג"כ ליחוד ה' במלים "ה' אחד". כדאיתא בהקדמה לתיקוני הזהר דף י:. כ"כ מצינו בסידור קשרי הציצית שיש עושים י' כריכות ואחריהם ה' כריכות ואחריהם ו' כריכות ואחריהם שוב ה' כריכות כנגד שם הוי"ה. ויש עושים ז', ח', יא, יג. שהם בגי' ה' אחד.
ומה נפלא חידוש זה בכך שהוא גם קשור בקשר הדוק לפסוק הראשון "שמע ישראל ה' א-להינו, ה' אחד" שלכאורה יש לשאול מדוע נכתב שם ה' פעמיים, ומדוע לא כתבה התורה "ה' א-להינו אחד"?
נ"ל שהמלים "ה' אל-הינו" מתיחסים לפרשה הראשונה "ואהבת", שם נכתב "לטטפת" בלי ו' שהמלה טֹטָפֹת עודפת על המלה אוֹת במנין צ"א שהוא מנין שם ה' ככתבו וכקריאתו. "אות" המורה על אהבת ה' באופן פרטי, בבחינת "אל-הינו", ומיוצג על ידי התפלין של יד בהסתר.
אבל חלקו השני של הפסוק "ה' אחד", מתיחס לפרשת "והיה אם שמע" שם נכתב "לטוטפת" עם וא"ו שהמלה טֹוטָפֹת עודפת על המלה אוֹת בגי' "ה' אחד" כדלעיל, והכוונה לכל הרואים אותו עטור בתפלה של ראש והיא בבחינת תפלין של ראש באיתגליא. בזה יתבאר כפל הלשון "ה' אחד" בפסוק "שמע ישראל".
עוד נראה לי לדרוש את האות ו' שהיא נכתבת במילואה בג' אפשרויות: וא"ו – בגי' "אחד" המורה על קוב"ה. ו"ו – בגי' י"ב כנגד י"ב שבטי י-ה עדות לישראל. וי"ו – בגי' כ"ב כנגד כ"ב אותיות הא"ב שבתורה הקדושה. והאות ו' כשלעצמה מורה על החיבור. להורות על הנאמר קוב"ה ישראל ואורייתא חד הוא, בלי פירוד, בחיבור מושלם שאין דוגמתו. ויהי רצון שיהיו דברי אלה לעילוי נשמת מר אבי עט“ר הרה“ג דוד חיים שלוש זצ“ל תהיה נפשו צרורה בצרור החיים. אמן.
מפניני הזהר
כוונה ז': בפסוק שמע ישראל – על פי מה שכתב הזוהר פרשת ויקרא דף טז: "איש תהפוכות ישלח מדון ונרגן מפריד אלוף, איש תהפוכות ישלח מדון כמה דאמרן חייביא עבדי פגימו לעילא ונרגן מפריד אלוף מפריד אלופו של עולם, ודא קודשא בריך הוא, ד"א …. ונרגן מפריד אלוף כמה דאמרן חייביא עבדין פגימו לעילא, מפריד דיחודא לא אשתכח מפריד למטרוניתא ממלכא ולמלכא ממטרוניתא ובגין כך לא אקרי אחד דאחד לא אקרי אלא כד אינון בזווגא חדא". לפי זה יש לומר שהמלים "שמע ישראל ה' אלהינו" אין להפריד ביניהם, להורות שהקב"ה ועם ישראל הם אחד – המלך והמטרוניתא.