מודים דרבנן – איזו חשיבות יש לאמירת מודים דרבנן במסגרת התפלה?
איתא בגמ‘ ברכות כא: "אמר רב הונא הנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללין, אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור למודים, יתפלל, ואם לאו, אל יתפלל. רבי יהושע בן לוי אמר אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור לקדושה, יתפלל, ואם לאו, אל יתפלל. במאי קא מפלגי? מר סבר יחיד אומר קדושה, ומר סבר אין יחיד אומר קדושה“.
מדקדוק לשונו של רב הונא "אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור למודים“, נראה בפשיטות שטעמו כדי שיוכל לענות עם הצבור מודים דרבנן ולא סגי ליה אם יגיע ביחד עם הש“צ למודים ויאמר ביחד עם הש“צ מודים שאומר הש“צ. דאי לא תימא הכי, הוה ליה למימר "אם יכול להתחיל ולהגיע עם השליח צבור למודים“.
וממה שאמרה הגמ‘ "במאי קא מפלגי? מר סבר יחיד אומר קדושה, ומר סבר אין יחיד אומר קדושה“, משמע דלכולי עלמא קדושה יותר חשובה ממודים אלא שלרב הונא דס"ל שאומר קדושה ביחיד אז לכל הפחות צריך הוא להיות פנוי לומר מודים דרבנן בציבור. אבל לדעת ריב"ל מכיון שאין אומרים קדושה ביחיד צריך שיהא פנוי לומר קדושה עם הציבור.
ומתי לרב הונא יתחיל תפלתו אם הוא מתפלל לאט מהש"צ? יתחיל בעוד הקהל מתפלל בלחש ויאמר קדושה ביחיד וימשיך בתפלתו עד סוף התפלה באופן שיהיה פנוי לומר מודים דרבנן. ומה עם כל האמנים שהפסיד כולל אמן של הא-ל הקדוש ושל שומע תפלה? אין הם חשובים לרב הונא כמו מודים דרבנן.
ועדיפא מינה יש להוכיח מדרב הונא שהמתפלל בשעה שהש"צ חוזר את התפלה אפילו שהתחיל תפלתו קודם הש"צ באופן שאינו עונה עמו לקדושה אלא אומר קדושה ביחיד, ואפילו שהוא גם מסיים תפלתו בעוד הש"צ לא הגיע למודים מקרי תפלה בציבור. דאי לאו הכי איך יוותר על תפלה בציבור רק בכדי לענות מודים דרבנן?
עוד יש לדקדק מלשונו שאף על פי שהמתפלל בשעה שהש"צ חוזר התפלה תפלתו חשובה תפלה בצבור, מכל מקום חשובה ממנה המתפלל בלחש יחד עם הציבור, דאי לאו הכי, מדוע אמר "אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור לקדושה, יתפלל", ולמה שלא ימתין להתפלל בנחת מאוחר יותר ובלבד שיסיים קודם שיגיע ש"צ למודים? אלא ודאי דהכי עדיף.
ומהי חשיבותו של מודים דרבנן?
כתבו התוס‘ שם "עד שלא יגיע שליח צבור למודים וטעמא לפי שצריך לשוח עם הצבור שלא יראה ככופר במי שהצבור משתחוין לו“. ולדבריהם קשה למה צריך שיגמור טרם שיגיע ש“צ למודים ואמאי לא סגי ליה שיגיע עם ש“צ למודים וישחה עמו? ועוד קשה למה לא יתפלל עם הצבור או עם הש“צ ויכוון להיות באמצע ברכה כשיגיע ש“צ למודים, ואמאי "ואם לאו לא יתפלל“?
ועוד קשה במ“ש שם התוס‘ "והוא הדין נמי אם יגיע למודים כששליח צבור יגיע למודים דשפיר דמי כיון שהוא משתחוה עם חביריו אבל אין גמרא פסיקא ליה כי האי גוונא“. איך פסקו התוס' דשפיר דמי ודלא כפי שמפורש בגמ' וביודעין, שהרי מפורש בגמ' שלא די בזה שיוכל להגיע למודים ביחד עם הש"צ אלא צריך שיגמור תפלתו קודם שיגיע ש"צ למודים?
ועוד קשה, שהרי מזה שהצריכו רב הונא לסיים קודם שיגיע ש“צ למודים בהכרח הטעם הוא משום חשיבותו של מודים דרבנן, ואילו התוס' כ' שם "אבל אין נראה דמשום מודים דרבנן נקט הכי שמצוה לענות שזה לא מצינו לו עיקר בגמרא". ותימה שהרי יש לו מקור בגמ‘ סוטה דף מ. "בזמן שש"צ אומר מודים העם מה הם אומרים? אמר רב וגו‘ ". וכן הוא בירושלמי פ"ק דברכות הו"ד בתוס' שם. וגם הרי"ף הביא גמ' זו דסוטה באריכותא. ואחר שהקשתי זה מצאתי להמהרש"א שתמה עליו תמיהא זו, וברוך שכוונתי לדבריו.
ולאחר העיון ראיתי שהרה"ג ע"י בשו"ת יביע אומר חלק ו‘ או"ח סי‘ ד‘ הביא את קושית המהרש"א ואת תירוצו של המעדני יו"ט שם פ"ג סי' י“ח אות ע‘, דהתם מנהג העם הוא ולא חובה. ובלשונו "והנה מ"ש התוס' דאמירת מודים דרבנן לא מצינו לו עיקר בגמרא, בודאי שלא נעלם מעיני קדשם של בעלי התוס', דברי הגמ' סוטה מ. בזמן שש"צ אומר מודים, העם מה הם אומרים, מודים אנחנו לך וכו'. אלא דס"ל שאין זה חובה רק מנהג. וכמ"ש כן במעדני יו"ט, דס"ל להתוס' דממ"ש העם מה הם אומרים, משמע שמנהג העם הוא, ולא חיוב מדברי חכמים. ע"כ. וכ"כ הצל"ח (ברכות כא:) דמלשון העם מה הם אומרים, משמע שהעם מעצמם אומרים כן. ע"ש".
וכ' עוד שם "וזכורני כי בימי חרפי שמעתי מפי ידידי הרה"ג ר' שלום יצחק מזרחי נר"ו, שהיה מקשה ע"ז, ממ"ש הרמב"ם בפי' המשנה (ברכות כח:) גבי תפלת ר' נחוניא בן הקנה, וז"ל, ואלה התפלות חובה לכל מי שיכנס לקרות בבית המדרש, שהרי לא אמרו בכניסתו מה היה אומר, כדי שיהיה סיפור למה שאמר ר' נחוניא בן הקנה, ואז יהיה רשות בידינו, אבל בכניסתו מה הוא אומר ר"ל כשיכנס לבית המדרש מה חייב לומר. עכ"ל. וזה היפך הצל"ח והמעדני יו"ט. ושוב אח"כ הדפיס קושיתו הנ"ל בס' החיים והשלום ח"ב דצ"ג ע"ד. ולפע"ד על כגון דא אמרינן גברא אגברא קא רמית? והתוס' לא יסברו כהרמב"ם הנ"ל. ואי קשיא לי הא ק"ל עמ"ש הגאון ערוך לנר (סוכה מה) אהא דתנן בשעת פטירתן מה הן אומרים יופי לך מזבח וכו', דה"ט דהרמב"ם בחבורו שלא הזכיר זה אף שהביא כל מ"ש במתני' דהתם, דמהלשון מה הן אומרים משמע שלא היה חובה מכח תקנה לומר כן, אלא הם מעצמם נהגו כן אז. וכיון שאינו אלא מנהג בעלמא לא חש הרמב"ם להביאו בחיבורו. ע"כ. ואשתמטיתיה דברי הרמב"ם עצמו בפירושו הנ"ל דלא ס"ל הכי. אא"כ יאמר דהרמב"ם בחיבורו חזר בו ממ"ש בפירושו הנ"ל. ומ"מ הי"ל להביאו ולהעיר בזה". ע"כ.
ולענ"ד דקדק יפה הרה"ג ר' שלום יצחק מזרחי זצ"ל שבדרך אגב היה הבוחן הראשי שלי להסמיכני לרבנות ודבריו הם ממש כדברי הצל"ח והמעדני יו"ט ולא "היפך הצל"ח והמעדני יו"ט" שכתב הרה"ג יבי"א. אלא שיש חילוק בין העם מה הם אומרים להורות שכך נהגו לבין "מה הוא אומר" שזה לשון חובה. וממילא אין לומר שהתוספות לא יסברו כהרמב"ם שהרי הרמב"ם לא דיבר אלא בנכנס לבית המדרש מה חייב לומר ואילו התוס' שאמרו שמודים דרבנן הוא מנהג היינו משום שאמרה הגמ' "העם מה הם אומרים" לשון המורה שכך נהגו העם לומר. וראיה ממה שכתב הרה"ג ערוך לנר הטעם שהרמב"ם לא הזכיר "בשעת פטירתן מה הן אומרים יופי לך מזבח" בחיבורו מכיון שהוא לשון רשות איך נהגו, דהא מיירי בעבר.
ולענ"ד אין סתירה בדברי הרמב"ם. דמה שפסק הרמב"ם כר' נחוניה בן הקנה "ואלה התפלות חובה לכל מי שיכנס לקרות בבית המדרש“ משום שהיא משנה ערוכה באין חולק במס‘ ברכות כח: "רבי נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וביציאתו תפלה קצרה. אמרו לו מה מקום לתפלה זו? אמר להם בכניסתי אני מתפלל שלא יארע דבר תקלה על ידי, וביציאתי אני נותן הודאה על חלקי“. ובגמ‘ שם "ת“ר בכניסתו מהו אומר? יהי רצון מלפניך ה' אלהי וגו‘“, ומפשט לשון הגמ‘ שדנה במשנתו משמע דהכי ס“ל להלכה. ועוד, ש“בכניסתו מהו אומר?“ אין הכוונה מה היה אומר ר‘ נחוניא שהוא מעין ספור דברים, אלא מה צריך לומר כל אדם בעתיד כשיכנס לביהמ“ד. אבל הא דתנן "בשעת פטירתן מה הן אומרים יופי לך מזבח“, אינה שאלה עתידית מה צריך אדם לומר בשעת פטירתו מן המזבח אלא ספור דברים מהעבר מה היו אומרים, ולכן לא כתבה הרמב“ם להלכה. ולפי“ז ה“ה בנד“ד "בזמן שש"צ אומר מודים, העם מה הם אומרים, מודים אנחנו לך וכו'“, בהכרח אינו ספור דברים מהעבר אלא שאלה עתידית של מה צריכים העם לומר, וחזרה קושית ר' שלום יצחק מזרחי זצ"ל על מקומה.
אלא שקשה מהגמ' שם דמוכח בעליל שמנהג זה לומר מודים דרבנן הוא להלכה ולא כמ“ש המעדני יו“ט דס"ל שאין זה חובה רק מנהג, שכן הוא ל' הגמ' שם: "בזמן ששליח צבור אומר מודים, העם מה הם אומרים? אמר רב מודים אנחנו לך ה' אלהינו על שאנו מודים לך. ושמואל אמר אלהי כל בשר על שאנו מודים לך. רבי סימאי אומר יוצרנו יוצר בראשית על שאנו מודים לך. נהרדעי אמרי משמיה דרבי סימאי ברכות והודאות לשמך הגדול על שהחייתנו וקיימתנו על שאנו מודים לך. רב אחא בר יעקב מסיים בה הכי כן תחיינו ותחננו, ותקבצנו ותאסוף גליותינו לחצרות קדשך, לשמור חוקיך ולעשות רצונך בלבב שלם, על שאנו מודים לך. אמר רב פפא הילכך נימרינהו לכולהו". הרי מפורשת המסקנה ההלכתית ע“י רב פפא שהיא התהוות הנוסח של מודים דרבנן שאנחנו אומרים היום.
ולפיכך חזרה קושית המהרש“א על התוס‘ שהרי יש לו שורש ועיקר שמחייב אמירתו. ואיך אמרו התוס' שאין לו עיקר בגמרא?
ולכן נראה לענ"ד שצדקו דברי המעדני יו"ט שאין לו עיקר בגמרא לחייב אמירתו מצד הדין. אבל כך היה מנהג העם לומר מודים דרבנן בשעה שהש"צ אומר מודים, ומכח אותו מנהג קבעוהו חכמים הלכה למעשה לומר מודים דרבנן. ועל כגון דא נאמר "מנהג ישראל דין הוא". ופוק חזי מאי עמא דבר.
ואמנם בעיקר הדין מ“ש התוס‘ "והוא הדין נמי אם יגיע למודים כששליח צבור יגיע למודים דשפיר דמי כיון שהוא משתחוה עם חבריו“ אפשר לדייק זאת מהגמ‘ עצמה. שאכן שואלת הגמ‘ "בשעה שאומר הש"צ מודים העם מה הן אומרים"? בהכרח משום שאין זה הוגן שהש“צ יהא עסוק בהודאה והעם ישב בטל. ודמי הא למי שנכנס לביהכנ“ס בשעה שהצבור אומרים עלינו לשבח שאפי‘ כבר אמרו צריך לאומרו ביחד עם הצבור כי כל הצבור עסוקים בשבח הבורא ית‘ ואין ראוי לאחד מהצבור שלא יהא עסוק בו. וכיון שהצבור יושבים ומכוונים לברכות הש"צ, והוא מגיע למודים יאמרו הם מודים דרבנן. אבל אם אי אילו מהם מתפללים ביחד עם הש"צ הרי אין מקום לשאלת הגמ' מה הם אומרים? שהרי הם אומרים מודים כמו הש"צ, בעוד ששאר הצבור אומרים מודים דרבנן. שכן מודים דרבנן הוא במקום מודים שאומר הש"צ, והוי כמו שמע ישראל שהכל מיחדים את ה' באותו הזמן אפילו מי שכבר התפלל. ובכאן הש"צ מודה, ומה יאמרו הציבור? מודים דרבנן שבכך הכל מודים באותו הזמן. ואם הוא אומר עם הש"צ מודים שאומר הש"צ לית לן בה. ולפי"ז מ“ש "אבל אין גמרא פסיקא ליה כי האי גוונא“ אינו מוכרח.
ולמה באמת לא יאמרו גם הציבור מודים כמו זה של הש"צ? ומה מקום בכלל לשאלת הגמ' העם מה הם אומרים, עד שהשיבה הגמ‘ למסקנא שיאמרו העם מודים דרבנן? לכן נראה לי שכמו שעל כל ברכה וברכה אומרים העם אמן ואין חוזרים על ברכת הש“צ, שאלה הגמ' איזה אמן אומרים על מודים? שהרי אין זו ברכה רגילה הקובעת עובדה על גדולתו של הבורא ית' שעליה מהנהן הציבור בהסכמה לדברי הש"צ בענית אמן, אלא זוהי הודאת הש"צ להי"ת על חסדים רבים שעושה עמנו ית“ש אחד אחר השני באופן שענית אמן אינה מתאימה שם, אלא ראוי לכל אחד מהציבור להביע את תודתו ותקותו לבורא ית‘ בפני עצמו, שיהא מעין אמן על מה שאומר הש“צ. לכן כל אחד מהחכמים הזכיר גדולה חשובה אחת מסויימת הנראית לו חשובה ביותר מעין זו שאומר הש"צ ואומר עליה "על שאנו מודים לך". נמצא כי מסקנת ר"פ "הלכך נימרינהו לכולהו", אינה אלא תודה מיוחדת הנאמרת ע"י כל אחד מהציבור המביעה אמן ארוך בנוסף למודים של הש"צ שהוא העיקרי. וכן כתבו התוס' שם בהרחבה בד"ה "על שאנחנו מודים לך". ולפי"ז המודים העיקרי דינו כדין כל ברכה מברכות הש"צ, ומודים דרבנן דינו כמו כל אמן שעונים הציבור על ברכות הש"צ. נמצא לפי"ז שאם הוא מתפלל ביחד עם הש"צ כיון שאומר את הברכות עצמן וכן את המודים העיקרי הרי מודים דרבנן לא שייך לגביה, ואין לו חסרון בחסרונו, דקים ליה בדרבא מיניה. ובהכרח שגם רב הונא יודה שאם הוא מתפלל עם הש“צ שיוצא במודים שאומר עם הש"צ שכן באמת משמע מל‘ הגמ‘ עצמה.
אלא שלפירוש זה נשארה הקושיא מדוע אמר רב הונא "אם יכול להתחיל ולגמור קודם שיתחיל ש"צ מודים", והרי צריך היה לומר "אם יכול להתחיל ולהגיע למודים ביחד עם הש"צ יתפלל". לכן נ"ל בהכרח שיש חשיבות מיוחדת למודים דרבנן לכתחילה היכא דאפשר, מהטעם שזוהי הודאה נוספת למודים הרגיל והוי כמו מודים אריכתא. כן נלענ"ד.