שאלה: האם המתפלל שמונ“ע צריך להשמיע לאזניו?
תשובה: בפשט הדברים יראה לענ“ד שאין חובה להשמיע לאזניו ואולי גם יש איסור בדבר שהרי תפלת לחש גופא לא למדנו אלא מחנה ושם נאמר "והיה כי הרבתה להתפלל לפני ה‘ ועלי שומר את פיה: וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע" עד כדי כך שנאמר "ויחשבה עלי לשכורה“. שהרי בהכרח רצה עלי לדעת אם היא מדברת עם הקב“ה או שרק שפתיה נעות כשכורה. ומהא דכתיב "וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע“ משמע בפירוש שהיא רק היתה מחתכת המלים בשפתיה ואינה משמעת מלה מתפלתה. הלב חושב ומתחנן והשפתים מחתכות הדבור. ואם תמצי לומר שהיא עצמה יכולה היתה לשמוע את תפלתה, מה אם כן לומדים מהמלים "וקולה לא ישמע"? הרי קולה נשמע לפחות לה עצמה. אלא בהכרח שהטעם שחשבה עלי לשכורה הוא כי לאף אחד לא נשמע אותו קול.
וכן מפורש בזוהר אדרא זוטא כרך ג‘ פרשת האזינו דף רצ“ד עמוד ב‘ שהמלים שהוא מחתך בשפתיו הולכים וטסים למעלה ומהם נעשה קול. ואת אותו קול נוטלים המלאכים בעלי הכנפיים, ומעלים את קול המלים האלה לקב"ה, והם נכנסים כביכול באזניו. לכן חייב לחתך את המלים בשפתיו, ובלא זה התפלה אינה תפלה. וז“ל "ואזלא וסלקא וטסא בעלמא ואתעביד מניה קלא וההוא קלא נטלין ליה מארי דגדפין וסלקין ליה למלכא ועייל באודנוי הדא הוא דכתיב וישמע יי' את קול דבריכם וכו', ובגין כך כל צלותא ובעותא דבעי בר נש מקמי קודשא בריך הוא בעי לאפקא מלין בשפוותיה דאי לא אפיק לון לאו צלותיה צלותא ולאו בעותיה בעותא, וכיון דמלין נפקין מתבקעין באוירא וסלקין וטסין ואתעבידו קלא ונטיל לון מאן דנטיל ואחיד לון לאתרא קדישא ברישא דמלכא“.
וכן בזוהר כרך א פרשת ויגש דף רי. "ובגין כך לא אצטריך ליה לבר נש למשמע קליה בצלותיה אלא לצלאה בלחש בההוא קלא דלא אשתמע ודא היא צלותא דאתקבלת תדיר וסימנך והקל נשמע קל בלא וא"ו נשמע דא היא צלותא דהיא בחשאי דכתיב בחנה וקולה לא ישמע דא היא צלותא דקודשא בריך הוא קביל, כד אתעביד גו רעותא וכוונה ותקונא כדקא יאות וליחדא יחודא דמריה כדקא יאות בכל יומא".
ובפרשת ויקהל דף ר“א עמוד א‘ התריע הזוהר בחומרת האיסור להתפלל באופן שישמעו אותו אחרים וז“ל: "ואקרון אודנין בגין דאינון צייתין כל אינון דמצלאן צלותהון בלחישו ברעותא דלבא דלא אשתמע ההוא צלותא לאחרא, האי צלותא סלקא וצייתין לה כל אינון דאקרון מארי דאודנין ואי ההיא צלותא אשתמע לאודנין דבר נש לית מאן דציית לה לעילא ולא צייתין לה אחרנין בר מאן דשמע בקדמיתא בגין כך בעי לאסתמרא דלא ישמעון לההיא צלותא בני נשא". מאידך יש ללמוד מדברי הזוהר האלו שעיקר האיסור בהשמעת הקול אינו אלא שלא ישמע הקול לאזנם של אחרים, אבל אין איסור בכך שהוא עצמו ישמע את קולו.
ג' דיעות בנידון הובאו בטור או"ח סי' ק"א. האחת שאסור להשמיע אפילו לאזניו. והשניה שמותר להשמיע לאזניו רק שלא ישמיע לעומדים לידו. והשלישית שעדיף להשמיע לאזניו בלחש. כדלהלן: "א"ר המנונא כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהנך קראי דחנה וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות מכאן למתפלל שצריך שיחתוך בשפתיו וקולה לא ישמע מכאן שלא ישמע קולו בתפלתו. ותניא המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה שמראה כאילו הקב"ה אינו שומע תפלה בלחש. המגביה קולו בתפלתו הרי זה מנביאי השקר דכתיב בהו קראו בקול גדול י"א הא דאמר שלא ישמע קולו בתפלתו שצריכה שתהיה בלחש עד שלא תשמע אפילו לאזניו ומביאין ראיה מן התוספתא יכול יהא משמיע לאזניו כבר פירש בחנה וקולה לא ישמע. ומיהו בגמרא דידן אינו ממעט אלא השמעת קולו דמשמע שמשמיע קולו לאחרים אבל לאזניו יכול להשמיע והכי איתא בהדיא בירושלמי יכול יהא מגביה קולו בתפלתו כבר פירש בחנה וקולה לא ישמע. והדעת נותנת שיותר טוב להשמיע לאזניו כי אז יוכל לכוין יותר וכן כתב הרמב"ם ז"ל ולא יתפלל בלבו אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש ולא ישמיע קולו אמר רב הונא לא שנו שלא יגביה קולו אלא שיכול לכוין בלחש אבל אם אינו יכול לכוין בלחש מותר וה"מ בינו לבין עצמו אבל בצבור אסור דאתי למיטרד ציבורא. ואם משמיע קולו כשמתפלל בביתו כדי שילמדו ממנו בני ביתו מותר כדאיתא בירושלמי רבי יונה כד דהוה מצלי בבי כנישתא הוה מצלי בלחישא וכד הוה מצלי בביתיה הוה מצלי בקלא עד דילפין מיניה בני ביתיה צלותא". ע"כ.
והב"י שם אות ב' הביא את הרשב"א שהביא את שתי הדיעות ופסק שמצוה להשמיע לאזנו וכדעת ר' יוסי בירושלמי ברכות פ"ב ה"ד דס"ל הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא. ואף על פי שיצא בדיעבד, מיהו לכתחלה צריך להשמיע לאזנו. וס"ל דתפלה וק"ש שוים לענין זה. ודלא כהתוספתא שממנה למדנו "והיא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע" ע"כ. וכתב הב"י שהטור הסכים עם הבבלי והירושלמי ודחה מפניהם את התוספתא וכן כתוב בהגהות מיימוניות פ"ה אות נ', וכן הלכה, אף על פי שהזוהר מסכים לדברי התוספתא ושראוי לחוש לו.
וכן פסק מרן בשו"ע סי‘ ק“א ס“ב "לא יתפלל בלבו לבד אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש. ולא ישמיע קולו ואם אינו יכול לכוין בלחש מותר להגביה קולו. וה“מ בינו לבין עצמו אבל בצבור אסור דאתי למטרד צבורא. הגה: ואם משמיע קולו בביתו כשמתפלל כדי שילמדו ממנו בני ביתו מותר (טור)“.
ומעניין שהמשנה ברורה שם סק“ה כתב "ומשמיע – ויש שכתבו דצריך לחוש לדברי הזוהר שאף לכתחילה לא ישמיע לאזניו. אבל המ"א כתב שאין ראיה מהזוהר וכ"כ בביאור הגר"א דאף דעת הזוהר הוא כהשו"ע וכ"כ שארי אחרונים שטוב יותר לכתחילה שישמיע לאזניו. ובדיעבד לכו"ע אם אמר בלחש כ"כ שאפילו לאזניו לא השמיע יצא כיון שמכל מקום הוציא בשפתיו“. הרי לפנינו דסבירא ליה לכתחילה להשמיע לאזניו ורק בדיעבד יצא אם לא השמיע לאזניו.
ושם בסק“ו הביא המ"ב את מה שפסק החיד"א "בברכי יוסף ובחיי אדם דלכתחילה צריך להתפלל בלחש כל כך שאף חבירו העומד בסמוך לו לא יהיה יוכל לשמוע“.
והב"י הביא את רבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל שדייק להתיר להגביה את קולו בביתו "עד דילפי מיניה בני ביתיה" היינו לתכלית זה שילמדו ממנו. ולא שהיה מגביה הקול עד שהיה נמשך מזה במקרה דילפי מיניה בני ביתיה. שאם כן לא היה עושה כשורה שהרי הגבהת הקול הוא מגונה עכ"ל והב"י חלק עליו וס"ל דאפילו לכתחילה שרי להגביה קולו כשאינו בצבור. וזאת למדנו מרבנו יונה דשלא בציבור הוה וקיימא לן דאם אינו יכול לכוין בלחש מותר לכתחילה להגביה את קולו כשלא בצבור.
ובשו"ת תשובה מאהבה חלק א' סימן י"ג הביא את תמיהת הב"ח על הראיה שמביאין הי"א מהתוספתא. שהרי אפשר לפרש את מה שהתוספתא אומרת יכול יהא משמיע לאזניו, הכוונה יכול יהא צריך בדוקא להשמיע לאזניו וכר' יוסי בק"ש דאם לא השמיע לאזניו לא יצא. לזה השיבה מהפסוק "וקולה לא ישמע" דאין צריך אפילו להשמיע לאזניו, ושבזה אפילו ר' יוסי מודה דבתפלה אין צריך להשמיע לאזניו.
ואפילו לר' יהודה שחולק על ר' יוסי בק"ש וס"ל שאם לא השמיע לאזניו יצא והרי כל שכן בתפלה דיצא, ולמה צריך פסוק מיוחד על כך? יש לומר שבא ללמד דבתפלה אסור שקולו ישמע לאחרים שנאמר וקולה לא ישמע. מה שאין כן בק"ש דשרי מדכתיב ודברת בם ע"כ תמצית דברי הב"ח.
ולענ"ד בפשט דברי התוספתא "יכול יהא משמיע לאזניו", הכוונה יכול יהא מותר להשמיע לאזניו? ולא כפירוש הב"ח "יכול יהא צריך בדוקא להשמיע לאזניו", שהרי מפורש בפסוק "וקולה לא ישמע". ואיזה הוה אמינא יש שיהיה זה דומה לקריאת שמע?
וגם הרב תשובה מאהבה הקשה עליו ממה נפשך אם לומדים ממה שעשתה חנה לעיכובא, מנא ליה להב"ח דרבוי ד"וקולה לא ישמע" אתא לאתויי דא"צ אפילו להשמיע לאזנו? דלמא לעיכובא הוא דאינו רשאי להשמיע לאזניו? ואם מה שעשתה חנה הוא דבר של רשות שלא לומדים ממנו, מנא ליה לתלמודא דאסור להגביה קולו בתפלתו שישמעו אחרים מדכתיב וקולה לא ישמע? ותירץ דלדעתו רש"י הרגיש בשאלה זו ולפיכך פירש שהיא התפללה כל כך בלחש עד שלא השמיעה אפילו לאזנה כי אין חיוב להשמעת האוזן. וכלם התפללו עד שהשמיעו לאזנם אלא שלא הגביהו קולם שישמעו אחרים אלא כדי השמעת אוזן. ועלי חשבה לשכורה אחרי שלא עשתה כמנהגן של ציבור.
ומה שנראה לענ"ד להוכיח מפשט לשון הפסוק הוא דוקא את ההיפך ממה שלמדו הזהר והתוספתא, "והיה כי הרבתה להתפלל לפני ה‘ ועלי שומר את פיה: וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע ויחשבה עלי לשכורה“, שמפשט לשון הפסוק משמע כפסק הרמב"ם והשו"ע. שיש לכאורה לשאול מדוע חשבה עלי לשכורה? והרי היה צריך לדעת שהיא מתפללת לה' שהרי היא במקדש שילה ומתפללת בכוונה? ואיך יתכן שעלי יאמר לה "עד מתי תשתכרין, הסירי יינך מעליך"? וכי היא היתה הראשונה בעולם שהתפללה בלחש כזה שהיתה נראית כשכורה? אלא היא הנותנת. שתפלת כל אדם צריכה להיות בדוקא באופן שישמיע לאזניו והיא עשתה שלא כשורה בכך שלא השמיעה לאזנה. וזאת למדנו לא מחנה, אלא בדוקא מעלי שנתן לה מוסר על זה שלא השמיעה לאזנה. כנלענ"ד.