חקירה האם יש חיוב לענות לדברים שבקדושה, לאדם העוסק בתורה וכבר התפלל בצבור?
נתעוררתי בשאלה זו בבקרי באחד מבתי הכנסת שבעירי שבו יש מסך העשוי לסגירה ופתיחה בין שני בתי כנסת. ובאחד היו הצבור אומרים קדושה ובשני עמדתי אני ועוד יהודי אחד שהיה עוסק בתורה ובכתיבות ד"ת. משהגיע הש"צ לקדושה עמדתי אני ועניתי לקדושה, ומה נדהמתי לראות שהיהודי שהיה בסמוך אלי לא נע ולא זע ורק המשיך בכתיבותיו. קודם שעזבתי את החדר העזתי ברוחי לשאול אותו מדוע לא עמד לקדושה, והשיב כי הוא כבר התפלל בצבור ושמע קדושה, ואין עליו החיוב להפסיק מלימודו והוא פטור מדין העוסק במצוה פטור מן המצוה. דברים אלה לא היו לרוחי והשבתי לו שאין כלל זה אמור במקום שיכול לקיים שניהם, ולמה יחמיץ מצוה יקרה זו שבאה לידו? והוא לא הסכים עמי, ועזבתיו לנפשו.
שוב בא מעשה לידי בחברותא שישבה בעזרת נשים הנמצאת בקומה עליונה, ובביהכנ"ס הראשי מתחתיה היו מתפללים תפלת שחרית ואמר הש"צ ברכו, קדושה וקדיש, וצמד אברכים זה לא קם ולא זע. וגם כאשר כל המתפללים בעזרה קמו ממקומם לעמוד לקדושה צמד זה נשאר לשבת ולעיין בדף או לדבר זה עם זה בד"ת. ומשנגשתי אליהם ובקשתי מהם לשבת בחדר אחר שלא יכניסו עצמם לספקות בהלכה השיבוני שהם בגדר העוסק במצוה שפטור מן המצוה, מלבד זאת שהם כבר יצאו ידי חובתם. ולכן לא שמו לב לדברי והמשיכו בשלהם באותו חדר בכל יום ויום ואין פוצה פה ומצפצף כנגדם כי הם צפצפו בקלא רמיא. ושוב אמרתי אל לבי אולי הצדק עמהם, ונימא דאפילו אם תמצי לומר שהעוסק בשאר מצוות ויכול לקיים שניהם אינו נפטר מדין העוסק וגו' אולי ישנה עדיפות מיוחדת למצות לימוד תורה משום שהיא שקולה כנגד כל המצוות? ואולי כיון שהם לומדים בחברותא קיל טפי מהמקרה הראשון שם היה לומד אחד בפני עצמו? ועוד אמרתי אל לבי אולי הצדק עמהם היכא שכבר התפללו ושמעו את אותם דברים שבקדושה ולא דמי למי שלא התפלל עדיין ולא ענה מקודם?
תלמוד גדול או מעשה גדול?
תשובה: במס' קידושין מ: איתא "וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאלה זו בפניהם תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר מעשה גדול. נענה ר"ע ואמר תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה. וגו‘ וכשם שהלימוד קודם למעשה, כך דינו קודם למעשה, כדרב המנונא, דאמר רב המנונא אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה, שנאמר פוטר מים ראשית מדון. וכשם שדינו קודם למעשה, כך שכרו קודם למעשה, שנאמר ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו“. מגמ' זו ניתן לכאורה ללמוד שאינו צריך להפסיק לדברים שבקדושה שהרי זו היתה נקודת המחלוקת בגמ' הנז' אם תלמוד קודם או מעשה קודם ונענו כולם ואמרו תלמוד קודם שהתלמוד מביא לידי מעשה.
ואמנם יש להתחבט בזה שהרי נתנו חכמים טעם לדבריהם, מדוע נענו כולם ואמרו שהתלמוד קודם, אך ורק משום שמביא לידי מעשה, ולא משום שהתלמוד כשלעצמו חשוב יותר מקיום המצוות אלא בדיוק ההיפך הוא הנכון, שקיום המצוות הוא העיקר וכיון שאין עם הארץ חסיד, ובכדי לקיים את המצוות כהוגן חייב ללמוד איך לקיימם, ממילא ברור מדוע הלימוד קודם למעשה. ועוד, שלא אמרו שקיום המצות נדחה מפני הלימוד אלא שהלימוד קודם לו כדי שידע איך לקיימן כראוי, ומשמע שאם יודע איך לקיים המצוה כולי עלמא מודו שהמעשה קודם ללימוד.
אלא שעדיין יש לדון בזה שהרי מצות לימוד תורה אין מטרתה אך ורק ללמוד איך לקיים את המצוות, שהרי נא' והגית בו יומם ולילה, דהיינו שכלולה באותה מצוה גם בחינת לימוד תורה "לשמה", שאינו דומה מי ששנה מאה פעמים למי ששנה מאה ואחת פעמים. ולפי זה היה נראה לחלק ולומר שזה ש"נענו כולם ואמרו תלמוד קודם" אינו אלא מבחינה זו שצריך לדעת איך לקיים, וזהו מה שאמרו בהדיא "שהתלמוד מביא לידי מעשה", אבל מבחינת תלמוד תורה "לשמה", מצות לימוד תורה הרי היא כאחת מכל המצוות שחייב לקיימן, ולמה תגרע מצות תלמוד תורה ממצוה אחרת, עד כדי שתדחה מפניה, או עד כדי שתהיה למצוה אחרת דין קדימה למצוה זו? שהרי לימוד תורה מבחינה זו הוא גוף המצוה לא פחות מאשר תפלה ועניה לדברים שבקדושה וכיו"ב, וגם דין מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה תחול עליה שהיא כאחת מכל המצוות. וממילא מבחינה זו אם כבר שמע קדושה אין לו לענות שהרי הוא עסוק במצות לימוד תורה לשמה.
ובפרט אחרי מאי דאיתא במתניתין דפאה פ“א משנה א‘ ובמס‘ שבת קכ“ז. "אלו דברים שאין להם שיעור וכו' ותלמוד תורה כנגד כולם“, משמע שתלמוד תורה שקול כנגד כל המצוות שנז' במשנה שאין להם שיעור, ואין דין תלמוד תורה ככל מצוה אחרת, אלא שיש למצוה זו זכות קדימה ועדיפות על כל מצוה אחרת, ולא משום שתלמוד מביא לידי מעשה אלא מפני חשיבות המצוה כשלעצמה שהיא שקולה כנגד כל המצוות.
ראיתי לר' יצחק בן מלכיצדק מסימפונט בפירושו על המשנה שם כ' וז"ל "ותלמוד תורה כנגד כולן. ר' ברכיה ור' חייא, חד אמר אפילו כל העולם כולו אינו שווה לדבר אחד מן התורה, וחרינה אמר אפילו כל מצוותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה, וזהו פירוש כנגד כולן“. ונראה לי לפרש "חד אמר אפילו כל העולם כולו אינו שווה לדבר אחד מן התורה“, היינו למצות לימוד תורה. וחרינה (אחרינא) אמר "אפילו כל מצוותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה", פירוש שלימוד התורה לשמה הוא ערך עליון אפילו יותר מכל מצוות התורה ולזה אמר "וזהו פירוש כנגד כולן“, דמיירי על "ותלמוד תורה כנגד כולן“, וכוונתו בזה לתלמוד תורה שלומד לשמה ששקול כנגד כל המצוות.
ונ"ל בדקדוק מה שאמר "וזהו פירוש כנגד כולן“, פירוש, לא זו בלבד שתלמוד תורה חשובה יותר מהדברים שנזכרו במשנה שאין להם שיעור ומאלה שאוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, אלא שתלמוד תורה שקול כנגד כל מצוות התורה וזה מדוקדק בדבריו שאמר "אפילו כל מצוותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה" וכפי שפירשתי לעיל.
אלא שלסברא זו קשה דא"ת שכוונת המשנה שתלמוד תורה דוחה את כל המצוות האחרות, מדוע א"כ צריך האדם לקיים איזה מצוה ממצוות התורה, והרי היינו יכולים להסתפק במצוה אחת של לימוד תורה יומם ולילה ותו לא. ועוד, איך תהיה מציאות שיכול לקיים שניהם, שהרי מצות תלמוד תורה היא בכל רגע ורגע ולית אתר פנוי מינה, כפי שאין אתר פנוי ממנו ית' כי מלא כל הארץ כבודו וקוב"ה ואורייתא חד הוא, ואיך א"כ נתחייבנו במצוות אחרות שסותרות את מצות תלמוד תורה לעת עשית המצוות האחרות?
אלא ודאי שכפי שאמר שלמה המלך עליו השלום יש זמן ועת לכל חפץ תחת השמים, (קהלת ג, א) יש עת לכל מצוה ומצוה, ובשעה שהגיע זמנה חייב להפסיק לימודו ולקיימה, וכן אם באה לידו מצוה קודם שפתח בלימודו אסור להחמיצה אפילו במחיר לימוד תורה, אלא יקיימנה ואחר כך ימשיך בלימודו. וכן אמרו יש קונה עולמו בשעה אחת, ואמרו יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה“ז יותר מכל חיי העולם הבא, וזה בודאי שייך בקיום כל המצוות ולא רק במצות לימוד תורה, וכמו שמצינו מזה כמה וכמה מעשים בתלמוד.
וכן משמע מתשובת הגמ' בקידושין "נענו כולם ואמרו תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה", שרק לימוד שמביא לידי מעשה, יש לו דין קדימה מהטעם שבלא לימוד לא יוכל לקיים את המצוות כראוי, ואילו היה גם לימוד תורה לשמה, שאינו מביא לידי מעשה, שקול כנגד כל המצוות הרי מבחינה זו בלבד היו צריכים כולם לענות ולומר תלמוד קודם שנא' "ותלמוד תורה כנגד כולם", אלא ודאי שמצות לימוד תורה בבחינת "לשמה" אינה קודמת למעשה. ובודאי שמבחינה זו שצריך ללמוד בכדי לדעת איך לקיים בהכרח שהמעשה קודם, אלא שבלי הלימוד אין מעשה, כי אין עם הארץ חסיד.
עוד נראה לעניות דעתי לפרש מה שכתב "שהתלמוד מביא לידי מעשה", היינו מבחינת החשק וההתלהבות. דהיינו שעל ידי חשק הלימוד, הלומד מביא את עצמו לחשק קיום המצוות. דאי תימא שקיום המצוות נדחה מפני התלמוד הרי יצא שכרו בהפסדו?
וכן לכאורה משמע בהדיא מפירושו של רש"י ז"ל במס' ב“ק יז. בד“ה "מביא לידי מעשה – אלמא מעשה עדיף“. ובכדי שלא נעיז להסיק מגמ' זו שכל מצות לימוד תורה אינו אלא במטרה לקיים את המצוות, ואין מצוה של לימוד תורה לשמה, לפיכך פירש"י בקידושין דלעיל "שהתלמוד מביא לידי מעשה – נמצאו שניהם בידו“. פירוש שאילו היה רק מקיים את המצוה כפי אשר יורוהו מוריו נמצא ביטל עצמו ממצות לימוד תורה שחייב עליה בפני עצמה, אבל כשמקיים אחרי שלומד נמצאו שניהם בידו. אבל אין הכי נמי שמבחינה זו מעשה קודם ללימוד תורה אם הוא יודע איך לקיים את המצוה.
אלא שעדיין צריך להבין במה מתבטאת חשיבותה של מצות תלמוד תורה שנאמר עליה "ותלמוד תורה כנגד כולן? ונראה לעניות דעתי שחשיבותה מתבטא מצד השכר המרובה הטמון בחובה מבחינת קורת רוח ומבחינת הסיפוק הרוחני שכל היגע בה מקבל ממנה אפילו בעולם הזה וכל שכן בעולם הבא. ויותר מזה נראה לי על דרך מה שאמרו "ישראל אורייתא וקוב"ה חד הוא". נמצא שכאשר ישראל עסוקין בת"ת הרי הם ממש בדבקות עם קוב"ה.
וכן נ"ל בדקדוק הדברים בל‘ המשנה דאלו דברים, "ותלמוד תורה כנגד כולן" היינו לא כנגד כל מצוות התורה, אלא אך ורק כנגד אלו שנזכרו שם במשנה, שהם כיבוד אב ואם וגמילות חסדים וביקור חולים והכנסת אורחים והשכמת ביהכנ"ס והבאת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו שעליהן אמרה המשנה שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ומבחינה זו של השכר המרובה של הפירות שאדם אוכל מהן בעולם הזה ושהקרן קיימת לו לעולם הבא, תלמוד תורה שקולה כנגד כל הנז' כי שכרה מרובה מכולם.
ואעפ"י ששכרה מרובה מכולן מ"מ אין תלמוד תורה דוחה אפילו מצוות דרבנן כמו הדלקת נרות חנוכה, ובדיקת חמץ וכל שכן שאר מצוות דאורייתא כמו קריאת שמע בשעתה וכיו"ב שחייב להפסיק לימודו בכדי לקיימן. ואפי‘ באלה שנזכרו במשנה אין אדם פטור מהם אם הוא עוסק בתורה, שהרי יעקב אבינו נענש כ“ב שנים על כך שישב בישיבה של שם ועבר ועסק בתורה ולא עסק בכיבוד אב ואם? ועוד כהנה וכהנה.
וכך נראה לעניות דעתי פשט דברי המשנה. אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, המשנה מדברת באדם שאין לו שום מצוה שבאה לידו אלא הוא יושב בטל ויש לו את הברירה לאחת מהנה, יבחר בתלמוד תורה שהיא החשובה מכולן. וכן אם יש לפניו אחת משאר מצוות התורה ואחת מאלה שנזכרו במשנה, ואין בידו ברירה של תלמוד תורה יבחר באחת מהנה כיון שהוא אוכל פירותיה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. אבל אם באה לידו אחת משאר מצוות התורה, בל יחמיצנה אלא יקיימנה תחילה, ובל ימירנה באחת מהמצוות הנז' ואפילו לא במצות תלמוד תורה. וכל שכן אם באה לידו אחת מהמצוות הנז' ומצות תלמוד תורה בל יחמיץ את המצוה שבאה לידו בשביל מצות תלמוד תורה. וכל זה לא מיירי אלא במצוות שאין להם שיעור וגבול אבל במצוות מוגבלות לזמן מסויים בודאי שחייב לעזוב את כל אחת מהמצוות הנז' ובכללן מצות תלמוד תורה ולקיימן. ולא נאמר "ותלמוד תורה כנגד כולן" אלא לעניין השכר שיש לו ממנה בעוה“ז ובעוה“ב, אבל לא לענין שיהיה פטור משאר המצוות בשעה שעוסק בתלמוד תורה. שהרי אין תלמוד תורה דוחה קריאת שמע ותפלה בזמנה ושאר מצוות מעשיות ובפרט בענייני תפלה.
ובראותי את פירושו המבריק של רבינו עובדיה מברטנורא שם, נראה מדבריו שגם הוא נתקשה בהבנת המושג "ותלמוד תורה כנגד כולן", איך אפשר שידחו כל מצוות התורה מפני תלמוד תורה? ולכן ביאר "ותלמוד תורה – אין לה שיעור דכתיב והגית בו יומם ולילה. ותלמוד תורה כנגד כולם – שקול כנגד כולם“. אפשר לפרש שכוונתו היא שתלמוד תורה שקול כנגד כולן מבחינה זו שאין לה שיעור כי כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו, אעפ“י שאין להם שיעור מ“מ הן מצוות מוגבלות בזמן מן הזמנים, אבל ת“ת חייב בה יומם ולילה ואין לה שיעור כלל, אבל מבחינת השכר אפשר שאינה שקולה כנגד כולן אלא היא מצוה כיתר המצוות, ושכר העוסק בה כשכר העוסק בשאר מצוות ולפום צערא אגרא.
ועפ"י מה שפירשתי לעיל שהטעם שתלמוד קודם משום שעל ידי חשק הלימוד, הלומד מביא את עצמו לחשק קיום המצוות, נמצאו הדברים מתוקים מדבש. דהיינו שאת המצוות שהן המטרה, הרי אפשר לקיים באחת משתי דרכים: בחשק רב, להתפלל בהתלהבות ובכוונה עצומה, או בבחינת מצות אנשים מלומדה. יכול האדם להתחיל ולסיים את תפלתו מבלי שידמה בעצמו אפילו לרגע קט שהוא עומד לפני קונו ומבלי לכוון בשום מלה שיוצאת מפיו. נמצא שאותו חשק והתלהבות היא הנשמה שבמעשה המצוות והיא נשמת התפלה, ועל עניין זה הודיעונו חכמינו ז"ל "תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה", וכיון שהתלמוד מביא לידי מעשה נמצא שהנשמה נמצאת בתלמוד, כי האדם מכוון בכל מלה שיוצאת מפיו בשעת לימודו, והרווחנו בזה פירוש שלישי למושג "ותלמוד תורה כנגד כולן" מבחינת החשק ומבחינת הכוונה הטהורה. ואמנם כשהוא מביא את אותה נשמה לשפת המעשה נמצא התלמוד אמצעי למטרה שהיא קיום המצוות ותפלה בכוונה.
"תלמוד קודם, שהתלמוד מביא לידי מעשה" – לכאורה צריך להבין מהי הסברא שהמעשה הוא המטרה ואילו התלמוד אינו אלא אמצעי? והרי אם נקח למשל אדם המתפלל הרי הוא מדבר ישירות עם קונו. ואילו אותו אדם שעוסק בלימוד תורה, אינו עסוק אלא בדיפטרא של מלך. היתכן שהקורא בדיפטרא של מלך ומתעמק בהבנתה ישווה לזה המדבר ישירות עם המלך? או למשל אדם שמניח תפלין או מפריש חלה הרי הוא מקיים באופן ישיר את רצונו של המלך, ונראה שיש בקיומה הרבה יותר שייכות אל המלך מאשר ת"ת שהיא עיון בדיפטרא של המלך? ואפילו שת"ת היא מצוה בלתי מוגבלת, מכל מקום הרי היא מצות אנשים מלומדה כי הלומד אינו חושב בשעת לימודו על נותן התורה אלא על הבנת הסוגיא מבחינת המחשבה. ועוד, שאעפ"י שע“י ת"ת זוכה ליכנס לטרקלין של מלך, אבל בתפלה הרי הוא ממש בתוך הטרקלין.
ולפי“ז אעפ“י שאדם יושב ועוסק בתורה אם באה מצוה לידו חייב לחטוף אותה ואל יאמר "ותלמוד תורה כנגד כולן“ או "העוסק במצוה פטור מן המצוה“, כי אין זה ענין של חיוב אלא ענין של חשק להתקשר עם הבורא בקיום מצוותיו, ואדרבא, הרי קיום המצוות מתוך לימוד תורה היא המעלה הגדולה ביותר שהרי אז הוא מקיים את אותה מצוה באותו חשק והתלהבות עצומה שנשתמש בה בלימודו.
כיו“ב מצינו בקידושין לט: אומרת המשנה "כל העושה מצוה אחת מטיבין לו, ומאריכין לו ימיו, ונוחל את הארץ, וכל שאינו עושה מצוה אחת אין מטיבין לו, ואין מאריכין לו ימיו, ואינו נוחל את הארץ". ובגמ' שם "ורמינהי אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא, אלו הן כבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והכנסת אורחים, והבאת שלום בין אדם לחבירו, ותלמוד תורה כנגד כולם? אמר רב יהודה, הכי קאמר כל העושה מצוה אחת יתירה על זכיותיו מטיבים לו, ודומה כמי שמקיים כל התורה כולה“. ע"כ. ופי' רב שמעיה שם בגמ' את דברי ר"י "לומר שאם היתה שקולה מכרעת וכל העושה מצוה אחת יתירה על זכויותיו מטיבין לו“. ומשמע מדבריו שאין מטיבין לו אלא בזמן שהמצוות והעבירות שלו ממש שקולין מחצה על מחצה ואם עשה מצוה אחת הכריע את עצמו לכף זכות ואיפכא.
ואמנם לענ“ד נראה לפרש את דברי רב יהודה "כל העושה מצוה אחת יתירה על זכיותיו מטיבים לו“, עפ“י האמור לעיל פי‘ כל העושה מצוה אחת יתירה, דהיינו שמתוך החשק וההתלהבות שקנה בתלמודו הוא מחפש דרכים איך לעשות עוד ועוד מצוות, מעל ומעבר מה שנתקל בהן בחיי היום יום, אותן מצוות הן יתירות על זכיותיו, ועליהן מטיבין לו. וזהו ההבדל שיש בין אדם שהוא בעל צדקה וחסד לבין אדם שהוא רודף צדקה וחסד. שהראשון כשבא לפניו ענין של צדקה וחסד עושה ואם לא בא לפניו אינו עושה, אבל הרודף, מחפש דרכים איך לעשות צדקות וחסדים. והוא הדין בשאר מצוות.
וענין זה שהמעשה גדול מהלימוד מפורש במס' ב“ק יז. "אמר רבה בר בר חנה הוה אזילנא בהדיה דר' יוחנן למשאל שמעתא, כי הוה עייל לבית הכסא והוה בעינא מיניה מלתא, לא פשיט לן עד דמשי ידיה ומנח תפילין ומברך, והדר אמר לן אפילו קיים אמרינן, לימד לא אמרינן. והאמר מר גדול למוד תורה, שהלמוד מביא לידי מעשה? ל"ק הא למיגמר, הא לאגמורי“.
ופירש"י שם "כי הוה עייל לבית הכסא – כלומר זימנא חדא כי הוה עייל לבית הכסא אמר לן הכי. קיים, אמרינן. לימד, לא אמרינן. ולימד אמרו לחזקיה, והאידנא לא, משום כבודו דחזקיה. דלימד עדיף מקיים. מביא לידי מעשה – אלמא מעשה עדיף. למיגמר – לעצמו מעשה עדיף אבל לאגמורי לאחריני עדיף ממעשה הלכך לימד לא אמרינן“.
פי‘ הדברים שהגמ‘ שם דיברה על הכבוד שעשו לחזקיה מלך יהודה במותו שהוציאו ס“ת ושמו על מיטתו ואמרו קיים זה מה שכתוב בזה. והאידנא נמי עבדינן הכי אפוקי מפקינן אנוחי לא מנחינן. דהיינו שגם בימינו מוציאים ס“ת מפני כבוד ת“ח אבל לא מניחין אותה על מטתו. ואיבעית אימא אנוחי נמי מנחינן קיים לא אמרינן. דהיינו מניחין על מטתו ולא אומרים קיים זה מה שכתוב בזה. וכשנשאל ר‘ יוחנן מהו המנהג בדין זה לא רצה להשיב עד שנטל ידיו והניח תפלין וקרא ברכות התורה. ואז השיב, דהאידנא אפי‘ קיים זה מה שכתוב בזה אמרינן. אבל לימד זה מה שכתוב בזה לא אמרינן.
ויש להתחבט בשאלת הגמ‘ "והאמר מר גדול למוד תורה, שהלמוד מביא לידי מעשה“? האם השאלה היא על ר‘ יוחנן מדוע לא השיב עד שהניח תפלין והרי גדול למוד תורה יותר ממעשה והיה צריך קודם להשיב ואח“כ לעשות מעשה המצוה של הנחת תפלין. או שהשאלה היא על מה שפסק ר‘ יוחנן קיים אמרינן אבל לימד לא אמרינן והרי קיים הוא המעשה ולימד הוא לימוד תורה והיה צריך להיות בהיפך, לימד אמרינן קיים לא אמרינן. ואחר שעלו בראשי שתי האפשרויות שמחתי עד מאוד לראות את שני הפירושים בתוס‘ וכדלהלן.
התוס‘ במס' ב“ק יז. בד“ה "והאמר מר גדול למוד תורה שמביא לידי מעשה – פי' בקונטרס אלמא מעשה עדיף וקשה לר"ת דאדרבה מהכא דייק ספ"ק דקדושין למוד גדול ממעשה גבי זקנים שהיו מסובין בעליית בית נתזה בלוד ונשאלה שאלה זו בפניהם למוד גדול או מעשה גדול ונמנו כולם ואמרו למוד גדול שמביא לידי מעשה ואומר ר"ת דה"פ והאמר מר שלמוד מביא לידי מעשה וכיון שאנו אומרים קיים הרי אנו אומרים שלמד. דאי לא שלמד, היאך קיים שהלמוד מביא לידי מעשה ולא מסיק אדעתיה השתא לחלק בין למד ללימד ומשני הא לאגמורי [דלימוד] ודאי לא אמרינן דהא ודאי עדיף שמביא את הרבים לידי מעשה כשמלמדם ובשאלתות דרב אחאי גאון ל"ג קיים אמרינן, לימד לא אמרינן. אלא גרס ומנח תפילין והדר אמר לן, ותו לא. ופריך גמרא והיאך הוה מנח תפילין תחלה קודם שהיה אומר להם השמעתתא והלא למוד גדול ממעשה ומשני הא למגמר הא לאגמורי דליגמר נפשיה למוד גדול שמביא לידי מעשה אבל לאגמורי לאחרים לא עדיף ולפיכך היה מניח תפילין תחלה“.
והא דלאגמורי, מעשה עדיף שהביאו התוס‘ בשם השאלתות דרב אחאי גאון, הביאו הרשב“א בשם ר“ח והוא עצמו הסכים לפירוש התוס‘ דלמגמר, מעשה עדיף אבל לאגמורי, תלמוד עדיף.
וכן איתא בתוס‘ קידושין מ: בד“ה "תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה – תימה דאמר בספ"ק דב"ק ר' יוחנן משי ידיה ומנח תפילין והדר אמר לן, קיים אמרינן, לימד לא אמרי'. ופריך והא אמר מר גדול תלמוד תורה שהתלמוד מביא לידי מעשה פירש בקונטרס מי נתלה במי קטן נתלה בגדול וא"כ כיון דאמר קיים, כל שכן לימד, שאינו חשוב כל כך אלמא מוכח התם מהכא דמעשה גדול וי"ל דהתם הכי פי' והדר אמר לן, קיים אמרינן, לימד לא אמרינן. ופריך התם והאמר מר גדול תלמוד שמביא לידי מעשה א"כ היאך קיים אם לא לימד וכיון שאנו אומרים לו קיים הרי אומרים לו לימד ואת אמרת קיים אמרינן לימד לא אמרי' ומשני הא למיגמר הא לאגמורי כלומר למגמר לדידיה ודאי מעשה עדיף אבל לאגמורי אחרינא ודאי עדיף טפי ממעשה והלכך לימד לאחריני לא אמרי' וי"מ דאדם שלא למד עדיין ובא לימלך אם ילמוד תחילה או יעסוק במעשה אומרים לו למוד תחלה לפי שאין עם הארץ חסיד אבל אדם שלמד כבר, המעשה טוב יותר מלימוד". ע"כ ודו“ק.
וכ"כ הפני יהושע שם וז“ל "אבל כאן מדקדק מדקאמר שמביא לידי מעשה משמע להדיא ששכר מעשה גדול בסוף, יותר משכר הלימוד“.
וכן פסק הרמב"ם בהל‘ ת“ת פ“א ה“ג וז“ל "וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמוד קודם למעשה מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה ואין המעשה מביא לידי תלמוד“.
ובפ“ג ה“ג פסק "אין לך מצוה בכל המצות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה אלא תלמוד תורה כנגד כל המצות כולן שהתלמוד מביא לידי מעשה, לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום“.
ועיין בדבריו המאלפים של רבי יוסף אלבו בספר העיקרים מאמר שלישי פרק כ“ח (עיין במקור א‘ בתיק המקורות לשלמות המאמר) כמה הם קשורים קשר הדוק לתשובה זו ותמצית דבריו כי בעשית כל מצוה ישנו גוף המעשה וכוונת העושה ולא יכשר זה בלא זה, שהמצוה בלא כונה אינו עולה לשום מצוה, והכונה לבדה בזולת מעשה אינו מועיל כלל. וכתב "כי בפירוש אמרו בקדושין כשנחלקו אם התלמוד גדול או המעשה גדול, נמנו וגמרו שהתלמוד גדול, ופירשו הטעם לפי שהתלמוד מביא לידי מעשה, והוא מבואר שאחר שהתלמוד גדול מצד שהוא מביא לידי מעשה שהמעשה שהוא התכלית הוא העיקר“. וביאר זאת ע“ד הסברא "כי כל שתי מלאכות שהאחת קודמת לאחרת קדימה טבעית, כמלאכת הרסן למלאכת הפרשות או כמלאכת האריגה למלאכת החייטות, שהמלאכה הקודמת היא פחותה במדרגה מן האחרת כי הקודמת כמשרתת לאחרת, כמו שמלאכת חציבת האבנים מן ההר היא פחותה במדרגה ממלאכת הבנאות אחר שהיא משרתת אליה, אף על פי שאי אפשר למלאכת הבנאות שתשלם בזולת חציבת האבנים, וכן המעשה אף על פי שאי אפשר שיגיע אלא עם התלמוד כי לא עם הארץ חסיד, מכל מקום אחר שהתלמוד אינו אלא כדי שיביא אל המעשה, הוא מבואר שהמעשה הוא העיקר“.
אלא שלכאורה ק' מהפסוק "כי נר מצוה ותורה אור" שמפסוק זה מוכח שהתורה היא בבחינת "אור", והיא במדרגה גבוהה בהרבה מהמצוה שאורה נמשל רק ל"נר"? והשיב על כך הר"י אלבו "מה שדימה הכתוב המצוה לנר באמרו כי נר מצוה, והתורה אל האור באמרו ותורה אור, כאלו באר שהתורה מכוונת מצד עצמה כאור שהוא מכוון לעצמו, אבל המצוה אינה מכוונת מצד עצמה, והמעשה אשר בה כנר שאינו מכוון מצד עצמו אלא מצד האור הנמשך ממנו, וכן המצוה כוונת עשיתה מצד ההוראה הנמשכת מהמעשה ההוא שהיא העבודה אל השם יתברך, שהוא האור הנמשך ממנו, והוא שקרא תורה באמרו ותורה אור. ולכן בהעדר הכוונה מפועל המצוה הרי הוא כאדם המהלך באישון לילה ואפלה שהוא נכשל בהכרח. ובעבור זה כינו רבותינו ז"ל העושה מצוה בזולת הכוונה הראויה, פושע. ואמרו כי העושה מצות הפסח שלא כהלכתו, רוצה לומר שלא על הכוונה הראויה, עליו הכתוב אומר ופושעים יכשלו בם, ואמר שלמה דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו, ועל הכוונה הנקשרת במעשה כראוי אמרו כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם, ואמר שלמה ואורח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום, כלומר שאינו כבה לעולם“.
ונ"ל כוונתו בזה שלימוד תורה היא עצמה כוונת המצוה שילמד תורה משום שכך צווה הבורא ית' ואינו צריך לעשות כוונות ולשם יחוד בכדי ללמוד תורה ולדלות ממנה את אורה כי התורה היא כאור המאיר שהוא מכוון מצד עצמו להאיר, כך גם הלומד תורה מאיר את נשמתו אפילו בלא כוונות מיוחדות. משא"כ בקיום המצוות שהמצוה בפועל אינה אור מצד עצמה אלא מצד כוונת המקיימה לטעמים והרמזים והסודות הטמונים במצוה זו שאחר שיכוון בה את הכוונות הראויות לאותה מצוה פרטית ימשך ממנה אור. אבל אם יקיים את המצוה בלא כוונה כלל או במטרה אחרת שהיא לטובת עצמו, הוא נקרא פושע בכך שאינו מושך אל המצוה מאור התורה, להיות אפילו בבחינת נר.
מאידך הלומד תורה שלא לשמה, אלא לצורך כלשהוא כגון לצורך בחינה או שיקרא רבי וכיו"ב ללא ספק הרי הוא הסיר במתכוון את הרעיון שהלימוד שלומד הוא "לשמה".
ומה שכתב "וכן המצוה כוונת עשייתה מצד ההוראה הנמשכת מהמעשה ההוא שהיא העבודה אל השם יתברך, שהוא האור הנמשך ממנו, והוא שקרא תורה באמרו ותורה אור". כוונתו באומרו "האור הנמשך ממנו", לא מעושה המצוה עד שתחשוב שהנר נמשך ממנו אור, אלא שהאור נמשך מאתו ית' דרך התורה שהוא מאיר לעושה המצוה אחרי שגם עושה המצוה מכוון למה שכוון הבורא ית' בנתינת המצוה, ונמצא שהמצוה עצמה היא כמו נר שצריך להיות מואר מהאור העליון באמצעות הכוונות הנדרשות לאותה מצוה.
ועפי"ז נלענ“ד לפרש שכיון שהאור הנמשך אל המצוה תלוי במקיים המצוה לכן המצוה נחשבת במעלה גבוהה מזו של התלמוד, שהרי האדם כביכול מאיר את המצוות באותה מידה שהוא מאפשר לאור לימשך אל הנר. אבל התורה היא עצמות האור. ולכן אין דברי תורה מקבלים טומאה. משא"כ מחשבה זרה בהקרבת הקרבן מפגלתו. זאת ועוד שהמצוה היא בבחינת מעשה והכוונות הן בבחינת מחשבה, נמצא שכאשר האדם מקיים את המצוה יש בה לא רק מעשה אלא גם מחשבה וכוונה מיוחדת מצד מקיימה שעל ידה הוא מקבל שפע אור מהבורא ית', דרך התורה שהיא האור המאיר על הלומד ועל מחשבתו, ולא רק בדיבורו הוא מושפע מאורה, ולכן ברור מדוע המצוה מעולה ממנה כי היא הגורם המכריע לקבלת האור.
עוד נ“ל לפרש כי התורה היא אוניברסאלית אבל הנר הוא אור פרטי יותר. וכן כתוב "נר ה‘ נשמת אדם“, ונא‘ "נר מצוה“, נמצא שהנר הדולק באור התורה מאיר את נר ה‘ שהוא נשמת האדם. אבל התורה אינה אלא המקור שממנה שופע האור לכל הנרות.
וכן פירש מגן אבות לרשב"ץ על מס‘ אבות פ“א משנה י“ז "ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה סמך זה לשתיקה, והקדימו למרבה דברים, לומר שהוא מעניינם, שהמיעוט בדברים משובח אפילו לדרוש ברבים. כי אין כוונת המדרש אלא כדי שיביא האדם לידי מעשה, כמו שהעלו בסוף ראשון מקדושין כששאלו אי זה קודם או תלמוד או מעשה, ואמרו התלמוד, שהתלמוד מביא לידי מעשה. וכן הוא במדרש חזית ומי שלומד ועושה יש לו שכר לימוד ושכר מעשה, ועל זה הזהירה התורה ולמדתם ועשיתם. וכן אמרו ביבמות קט: האומר אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו, שנאמר ולמדתם ועשיתם. ובע"ז יז: אמרו, העוסק בתורה בלבד דומה למי שאין לו אלוה, שנאמר וימים רבים לישראל ללא אמת וללא כהן מורה וללא תורה. ובב“ק יז. אמרו, כי המעשה גדול מהמלמד לאחרים, א"ה הוא מפרש כפירוש שאלתות דרב אחאי שכתבו התוס' ז"ל ע"ש. ושללמוד לעצמו גדול מהמעשה, וכיון שהמעשה הוא כל כך גדול אל תחוש אם לא תרבה דברים לדרוש לאחרים כיון שיש בידך שכר מעשה. ולא בא לומר החכם כי המעשה בלא מדרש הוא עיקר, שאם אינו יודע, היאך יעשה, ועל זה אמרו, אין עם הארץ חסיד ואין בור ירא חטא. אבל בא לומר שהמדרש שהביא לידי מעשה הוא המשובח מפני המעשה שעשה אחר שלמד, ואחר שהמעשה הוא עיקר, די לו שישמע מרבותיו וילמוד מהם המעשה וישתוק לפניהם“.
וזה לכאורה סותר לפירושו של רש"י ז"ל במס' קידושין דלעיל בד"ה "שהתלמוד מביא לידי מעשה – נמצאו שניהם בידו“. שפי' שאילו היה רק מקיים את המצוה כפי אשר יורוהו מוריו נמצא ביטל עצמו ממצות לימוד תורה שחייב עליה בפני עצמה, אבל כשמקיים אחרי שלומד נמצאו שניהם בידו. ואמנם גם לרש"י מעשה קודם ללימוד תורה אם הוא יודע איך לקיים את המצוה.
ועיין מה שכתב ספר אורחות צדיקים, בשער התורה "אין לך מצוה בכל המצוות שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה, רק תלמוד תורה שקולה כנגד כל המצוות, לפי שהתלמוד מביא לידי מעשה. ומה שאמרו תלמוד תורה כנגד כולם – זה הלומד על מנת ללמוד וללמד ולשמור ולעשות ולקיים, ומפני קביעתו של תורה אינו יכול לקיים כל המצוות, ובשעה שאינו לומד עושה כל מה שיוכל לעשות, ובזה מראה דעתו שחפץ בעשיית המצוות, ואז תלמוד תורה כנגד כולם, כי כשהוא לומד המצוה וחפץ לקיימה, אז יש לו שכר כאילו קיימה, כיון שנתעכב מחמת קביעתו, ונמצא ששכר עשייה ולימוד בידו – אבל מי שהולך בטל פעמים רבות, והיה יכול לעשות מצוה בעת הביטול, ואינו חושש לעשותה, או בשעה שעושה שום מצוה אינו מדקדק בה כראוי, על זה לא נאמר תלמוד תורה כנגד כולם“.
ואמנם בטור יו“ד סי‘ רמ“ו כתב "ואין לך מצוה בכל המצות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה אלא תלמוד תורה כנגד כל המצות כולן שהתלמוד מביא לידי מעשה לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום. היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה אם אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים לא יפסוק תלמודו ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתורתו“. ולכאורה ק‘ דכיון שהעיקר היא המצוה מדוע א“כ "אם אפשר למצוה להעשות על ידי אחרים לא יפסוק תלמודו“? ונראה ליישב דמיירי רק במצוות שיכול הוא לעשותה או אחר לעשותה וכיון שאפשר למצוה להעשות על ידי אחרים לא יפסוק תלמודו מדין העוסק במצוה פטור מן המצוה. אבל במצוה שלא שייך בה שיכולה להעשות ע“י אחרים כגון ענית אמן לקדיש ולקדושה אעפ“י שכבר יצא ידי חובתו הרי אם יכול לקיימה שוב ובאותו הזמן מקיים עוד מצוה שאינה יכולה להעשות ע“י אחרים, בודאי שגם הוא יודה שחייב לפסוק מלימודו ולקיימה.
וכן מפורש בשו"ת יכין ובועז (עיין מאמר ב' בשלמותו) ח“א סי‘ קל“ד וז“ל "השער השני יש לך לדעת ולהאמין שנשמת האדם שהיא צורתו המינית אשר הובדל בה מבעלי חיים לא תזכה להיות לה קיום והשארות לחיי העולם הבא וגו' אלא בעשיית המצות לא בלימוד החכמות והשגת המושכלות לבד שאפילו האדם יהיה חכם מדניאל ואין לו עסק במצות מעשיות לא תזכה נפשו לעה"ב וגו' שהרי על מעשה החקים והמשפטי' והמצות אמרה תורה אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ואמר התרגום ויחי בהון לחיי עלמא הרי שלא יעדה התורה חיי העה"ב אלא לעושי המצות. ואם תחפש תמצא שלא באו הייעודים כלם שבתורה אלא על המעשה לא על הלימוד וגו‘ ואמר עוד אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם ונתתי גשמיכם בעתם וגו' וכן אם תבקש תמצא שבפ' ואתחנן ובפ' והיה עקב באו הרבה כתובים יורו על כך ובפ' ראה נאמר את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' וגו' והקללה אם לא תשמעו אל מצות ה' אלהיכם וגו' שכל הייעודים אינם תלויים אלא במעשה המצות. וגו‘ ולזה נתן השי"ת המצות לישראל כדי שיצרף אותם בהם בעה"ז כדי שיזכו לבא כמו שנאמר אמרת ה' צרופה ומצד זה הם ריבוי המצות זכות לישראל כמאמר רז"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר וגו‘
ושלמה הע"ה אשר היה חכם מכל אדם אשר על פני האדמה לא חתם ספר קהלת וגו' אלא ביראת שמים ועשיית המצות כמו שאמר סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם הנה ביאר לנו שתכלית שלמות האדם אשר הוא שלמות נפשו אשר תזכה בו לחיי העה"ב המתכוון לאדם אינו אלא במעשה המצות לא בהשגת המושכלות ולמוד החכמות וגו' והמשנה אמרה לא המדרש הוא העקר אלא המעשה והלימוד אינו אלא לצורך המעש' וגו' כמו שעשתה המשנה משל מזה ואמרה כל שמעשיו מרובין מחכמתו למה הוא דומה לאילן שענפיו מועטין ושרשיו מרובין וכו' ראה גם ראה כמה היא חשובה מעלת המעשה ממעלת החכמה כי חכמה בלא מעשה אינה כלום וגו' שהרי חקרו בפ"ק דקידושין איזה קודם התלמו' או המעשה ונחלקו בזה אנשי התלמוד שם והעלו שהתלמוד קודם למעשה וביארו שם לא שהתלמוד גדול במעלה מהמעשה אלא שהתלמוד מביא לידי מעשה נמצא ששלמות הנפש אשר יזכה בו האדם לחיי העה"ב הוא בעשיית המצות לא בלימוד החכמה.
ויש להביא ראיה על זה מאיוב שתאר אותו הכתוב באיש תם וישר ירא אלהים וסר מרע לא תאר אותו בחכם אעפ"י שהיה חכם ומה שכתב הרב המורה ז"ל שלא היה חכם אינו אמת וגו' ואלו לא היה חכם לא דבר ה' בו וגו' נראה מבואר שיושר המעשה הוא עיקר השלמות האנושי לא החכמה. והשי"ת אמר ליהושע לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל ביאר לו השי"ת שהתכלית המתכוון בהגיית התורה אינו דבר אחר אלא כדי שישמור לעשות מצותיה ובעשיית המצות תדבק בו ההשגחה האלהית תמיד וגו' ומאמר זה שאמר ה' ליהושע הוא סותר פנה מפנות דעת הרב המורה בהשגחה הדבקה באישי מין האדם שהוא סובר שאין ההשגחה דבקה באישי המין האנושי אלא מצד השכל וגו' אבל היה יתרון ההשגחה בהם כיתרון שלמותם בשכלם זע"ז ובדרך זה הלך החכ' ר' לוי ז"ל וכתב שאות' שלא השיגו מהשלמו' כלל הם כשאר בעלי חיים אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו וסברות אלו אינם נכונים וכבר סתרו אותם הרבה מהרבנים הגדולי' ז"ל בראיות ברורות ואמרו שאין ההשגחה דבקה באישי המין האנושי מצד שלמות השכל אלא מצד עשיית המצות.
וא"ז הרשב"ץ ז"ל כתב וז"ל בענין עשיית המצות שאם הונח הענין כפי מה שהניחוהו הרב המורה ז"ל והחכם ר' לוי ז"ל לא אשער איך תהיה ההשגח' דבקה בקיום המצות עד שימשכו מההשגח' ההיא הברכו' המיועדו' בתורה וגו' וכל פסוקי התורה ומאמרי חז"ל יורו הפך זה עכ"ל הר' בעל העיקרי' מאמ' ב' וגו' ויש לי עוד להביא ראיה מדברי הנביא ירמיה ע"ה שאמר אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה' ביאר לנו שאין ראוי להתהלל המתהלל לא בחכמה ולא בגבורה ולא בעושר לפי שאינם שלמות גמורה וגו' אלא במעשה וגו' וזהו שצוה דוד הע"ה לשלמה בנו ואמר לו ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו כלומר ירא את אלהי אביך ובזה תעבדהו עבודה שלמה ולזה אמר וגו' השכל וידוע אותי וגו' ודע דרכי עם בני אדם בארץ ותלך באותם דרכים כי כן צוה אותנו בתורה והלכת בדרכיו כלומר במדותיו עם בני אדם כמו שדרשו רז"ל מה אני רחום אף אתה רחום וגו' א"כ השלמות לאדם אינו תלוי אלא במעשה וכן תמצא דוד הע"ה שאמר וחסד ה' מעולם ועד עולם על יריאיו לשומרי בריתו ולזוכרי פקודיו לעשותם וגו' הרי שתלה קיום הנשמה במעשה המצות לא בדבר אחר. וכן תמצא שהשי"ת אמר ליהושע בן יהוצדק הכהן הגדול אם בדרכי תלך ואם את משמרתי תשמור וגו' ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה וגו' שכל זה תלוי במעשה לא בהשגת המושכלות וגו' הרי מבואר שלא תזכה נפש האדם לחיי העה"ב ותהיה במעלת המלאכים אלא במצות מעשיות לא בהשגת המושכלות.
ולזה ארז"ל גדולים צדיקים ממלאכי השרת כלומר הצדיקים שכבשו יצרן הרע ונזהרו מלעשות העבירות וגו' גדולים ממלאכי השרת לפי שמלאכי השרת הם שכלים נבדלים מחמר ואין בהם יצר הרע ומצד טבעם אינם נמשכים כי אם אחר הפועל הטוב תמיד וגו' ודוד הע"ה העיד לנו שהחיים והטוב אינם תלויים כי אם במעשה ואמר מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו וגו' וגם ביארו לנו רז"ל בפ"ק דקידושין שהעושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין את ימיו ונוחל את הארץ וגו' וזוכה לכל זה במצוה אחת שעשה אם אין לו עבירות או שהיא יתירה על זכויתיו וכמו שפירש הרי"ף ז"ל בהלכות ראש השנה הרי שאין אדם זוכה לחיי העוה"ב אלא בעשיית המצות לא בהשגת המושכלו' אבל מה שיוסיף בעשיית המצות יוסיף שלמות מי לנו גדול ממשה רבינו ע"ה ואעפי"כ באה לידו חצי מצוה וקיים אותה והיא שלש ערי מקלט שהבדיל בחוצה לארץ שלא היו קולטי' עד שיבדילו שלשה שבארץ ואעפי"כ השתדל מרע"ה והבדילם וגו' וגם היה נכסף ליכנס לארץ כדי לעשות המצות המחוייבות שם בארץ ואינם מחוייבים בחוצה לארץ וכמו שארז"ל בפ"ק דסוטה דרש ר' שמלאי מפני מה נתאוה משה ליכנס לארץ וכי לאכול מפירותיה היה צריך אלא הרבה מצות נצטוו ישראל בארץ מה שלא נצטוו בחוצה לארץ אמר אכנס שם כדי שאקיים אותה וגו'. ולזה הזהירנו התנא ואמר הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות ומתן שכר המצות האמתי אינו אלא לעוה"ב וכמו שאמרו במשנה ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא וראיה לזה מהמעשה שהביאו במס' קידושין באדם אחד שצוה לבנו שילך וישלח האם מעל הבנים והבן עלה לסולם וקיים מצות אביו ומצות שלוח הקן ובירידתו נפל מעל הסולם ומת והיכן טובתו של זה והיכן אריכות ימיו של זה שהרי בשתי מצות הללו כלומר בכבוד אב ובשלוח הקן כתוב למען ייטב לך והארכת ימים אלא הדבר מבואר מעצמו שאין הטובה ואריכות הימים אלא בעולם שכלו טוב ועולם שכלו ארוך ואמרו במס' מנחות אין לך כל מצוה קלה שבתורה שאין מתן שכרה בעוה"ז ובעוה"ב ואם באתי לכתוב אפילו מעט מהרבה מעשיות שבאו בתלמוד המורים על זאת האמונה יאריך המכתב ובמה שכתבתי יש ספק לכל מאמין ששלמות האדם אינו אלא בעשיית המצות ובהם יזכה לחיי העוה"ב ולג"ע ולצרור החיים". ע"כ תמצית דברי היכין ובועז.
פסק הרמב"ם בהל' ברכות פ"א הי"ג "כל השומע אחד מישראל מברך ברכה מכל הברכות כולן אעפ"י שלא שמע הברכה כולה מתחילתה ועד סופה ואעפ"י שאינו חייב באותה ברכה חייב לענות אמן".
ע"ע מש“כ בשו"ת ציץ אליעזר חלק י"א סימן ג‘ בטוב טעם שהתלבט בשאלה זו בעמדו ליד הכותל המערבי, והוא בפסד"ז, או בקריאת שמע ושומע קדושה וקדיש, והוא ממש בין המצרים, "דאם לענות עם כאו"א כפי שהדין נותן, התפלה ממש נעשית קרעים בבלבול וטירוף. ואם לא לענות הרי נמצאים עוברים על הדין שכן צריכים להפסיק“.
ומגוף שאלתו יש ראיה שאם אינו עונה עובר על הדין ואעפ"י שהוא אינו קשור כלל למנין זה, ואינו מחוייב בשמיעת קדושה או דברים שבקדושה אלה שהן ממנין אחר. ולא אמרינן העוסק במצוה פטור מן המצוה.
והביא מש“כ הגרח"פ (הר' חיים פאלג'י) ז"ל בספר נשמת כל חי ח"א סו"ס ד' וז"ל: "הירא את דבר ה' לא יביא עצמו לידי כך להפסיק באמצע קריאת שמע וברכותיה וישכים להתפלל עם הצבור ביחד, ובפרט זה נראה שיהיה נזהר שלא להתפלל בק"ק תלמוד תורה וק"ק עץ החיים שבעירנו אזמיר שמתפללין הרבה תפילות בזה אח"ז, אם לא בשעת הדחק והכרח גדול, שאף שנזהרים שאינו מתחיל להתפלל הש"ץ האחר עד שישלים הש"ץ הראשון חזרת העמידה, עכ"ז בעוד שמתפלל זה שומעים קדיש וברכות קריאת שמע של ש"ץ השני, והמתפללים עם השני שומעים קדיש שאחר חזרת העמידה מפי ש"ץ הראשון דלכ"ע יש להפסיק לענות בהם, והיחידים רבים המתפללים שם אלה מפה ואלה מפה עומדים באמצע קריאת שמע וברכותיה, ולפי האמור יש לענות אמן אפילו של ברכות ח"י כדעת הרשב"א ז"ל ודעימייהו, וכל שכן קדיש וקדושה וברכו ומודים שהוא מוסכם מרוב הפוסקים, ולכן כל כמה דמצי להשתדל בכל עוז ותעצומות להתפלל בביהכ"נ עם הצבור ביחד במקום שאינן מתפללים כי אם תפלה אחת בלבד מה טוב ומה נעים שלא לבוא להכניס עצמו בכמה איסורים אם שומע ואינו עונה שמאבד טובה הרבה כמה עניות בדברים שבקדושה שחייב לענות בהם והוא אינו עונה מחמת טרדות ובלבול ס' תפלה והמתפללים“ עכ"ל. ועוד האריך בסי' שלאחריו להוכיח שגם הש"ץ מחויב בכזאת להפסיק באמצע קריאת שמע וברכותיה ולענות איש"ר וקדושה עיי"ש.
והביא גם מש“כ בשו"ת הלק"ט ח"א סי' ט' דאין חיוב להפסיק ולענות מדין העוסק במצוה פטור מן המצוה, ורק רשות היא להפסיק ולענות, כמ“ש בנשמת כל חי שם סי' ג', ובספר יד אליהו רגולר סי' ט', ולמה שמעיר בתורת חיים על או"ח סי' ס"ו סק"ח שמחויב הוא מיהת להפסיק כדי שלא יהא נראה ככופר במה שהציבור עושים, יש לומר דכ"ז שייך ביחיד השומע. אבל כשמתפלל עם צבור אחר ברבים ליכא חשדא וכולי עלמא ידעי שנמשך הוא אחר הציבור שמתפלל אתו, ויש להאריך.
עוד הביא מש“כ בס' פתחי תשובה על או"ח סי' קכ"ד ס“ה בשם תשו' דברי דוד סי' מ"א שכ' דכשעוסק בתורה אין להפסיק ממשנתו לענות ב"ה וב"ש ואמן ושכן כתב בתשו' מים רבים סי' ב'. ומעיר ע"ז דלדעתו יש לסמוך ע"ז בב"ה וב"ש אבל באמן צ"ע מהיכן למד זה שהוא מדינא דגמ' אם לא מי שתורתו אומנתו כרשב"י וחבריו דאינו מפסיק לתפלה או תלמוד תורה דרבים דפטור מקריאת שמע ע"ש.
וכ‘ שבעיינו בס‘ מים רבים סי' ב' בדין שא"צ להפסיק ממשנתו לענות ב"ה וב"ש, מצא שהמדובר הוא בתלמוד תורה דרבים, וטעמו ונימוקו עמו מפני שיש בזה ביטול תורה ובלבול משנה וטירוף התלמידים.
ועוד הוסיף לנמק "מהא דשנינו בפ"ב דשבת דאין מפסיקין לתפלה, ואם לתפלה עצמה אין מפסיקין ה"ה דאין מפסיקין לענות ב"ה וב"ש ואמן וכבר אמרו רז"ל דהעוסק במצוה פטור מן המצוה. ועם כל זאת מסיים וכותב דמ"מ משום מדת חסידות אם כוונתם של התלמידים רצויה יכולים לתקן ביניהם לענות כל א' וא' בלחישה בינם לבין עצמם בלי השמע קולם ובלי הפסקת תלמודם עיי"ש. וכל זה לא היה למראה עיני הבעל פתחי תשובה. ואין להאריך בכאן יותר“.
וכ‘ שבשמיעת אמירת י"ג מדות מהמנינים המרובים באמצע פסד"ז ויוצר וקריאת שמע וגם לרבות באמצע חזרת הש"ץ בצום ובער"ח ביום כפור קטן, וקשה להצטרף תמיד לענות, אע"ג דבשו"ע סי' תקס"ה סעי' ה' נפסק דדבר שבקדושה הם ואין היחיד רשאי לאמרם דרך תפלה ובקשת רחמים, אבל מצינו להגאון ר' שלמה קלוגר ז"ל בספרו שו"ת האלף לך שלמה חאו"ח סי' מ"ד שנשאל אם מותר להפסיק בברכות קריאת שמע לומר הי"ג מדות עם הצבור "והשיב לאיסור, משום דמה בכך דהוה דבר שבקדושה מ"מ אינו מחויב לאמרו, ואינו דומה לקדיש קדושה ולברכו דהוה החיוב על האדם וכו' אבל בי"ג מדות אין שום חיוב עלי' מדינא דש"ס לאמרן“ וכ“כ בספר תהלה לדוד על או"ח סי' ס"ו אות ז', וא"כ גם איסור שמענו להפסיק כדי לענות. ואם נאמר בזה זיל בתר טעמא צריך להיות אסור לענות אפילו באמצע פסד"ז.
ובכל כגון דא שייך גם ביותר הפטור מטעם דעוסק במצוה פטור מן המצוה וכדמצינו שהשיב בדומה לזה בספר שו"ת מהרש"ג (מורנו הר' שלמה קלוגר) ח"א חאו"ח סי' נ"ב בנוגע אם מותר להפסיק באמצע פסד"ז להצטרף לומר בריך שמיה להוצאת ס"ת, והשיב לאיסור משום דהעוסק במצוה פטור מן המצוה. ואעפ“י שבשו"ת פרי השדה ח"ג סי' קי"ב דעתו להתיר לומר בריך שמיה באמצע פסד"ז ובפרט בשבת הרי גם אליבא דידיה זה דוקא כשמתפלל עם הציבור, אבל כשמתפלל עם ציבור אחר גם הוא יודה דא"צ להפסיק.
ולמסקנת הדברים לא מצינו שום היתר שלא לענות לקדיש וקדושה או ברכו מצד דעוסק במצוה פטור מן המצוה. ואפילו הוא במנין אחר ובאמצע ברכות ק“ש, חייב מדינא להפסיק ולענות, וכל שכן אם אינו עסוק באותו זמן במקום שאסור להפסיק לכולי עלמא חייב מדינא לענות ואפי‘ מאה פעמים, ואפילו הוא עוסק בתורה.
עוד ראיתי מש"כ בשו"ת יביע אומר ח"א או"ח סי' ה' וז"ל: [וע' במש"כ בס"ד בשו"ת יביע אומר ח"ו חאו"ח סי' כ אות ב', שהבאתי דברי הגאון מהר"א ישראל בשו"ת עוגת אליהו (סי' לה) שנשאל, ש"צ שעומד ביוצר ושמע קדיש או קדושה מצבור אחר שמתפללים שם, אם רשאי לענות עמהם, או לא, והשיב, דשפיר דמי לענות, ואע"פ ששנינו (בברכות לד) ש"צ שעובר לפני התיבה לא יענה אמן מפני הטירוף, מ"מ כל שהוא מובטח שחוזר לתפלתו רשאי לענות. ואין לחוש ג"כ לטורח צבור, שבודאי כיון שהוא שמע גם הצבור שומעים ועונים. ע"ש. וכן הסכים לזה הגר"ח פלאג'י בשו"ת נשמת כל חי (חאו"ח סי' ה), והוסיף שאפילו למ"ד שאין הש"צ רשאי לענות אמן אחר הכהנים אפילו הוא מובטח שחוזר לתפלתו, ה"מ בתפלה דחמירא טובא אבל בקריאת שמע וברכותיה שפיר דמי. ובפרט כשמתפלל מתוך הסידור, שמבואר באחרונים דבכה"ג לא חיישינן לטירוף. ע"ש. וכ"כ עוד אחרונים. ושלא כד' המאירי /המאורי/ אור הנ"ל. ע"ש.] עכ"ל.
ומכאן שלא שייך בזה דין העוסק במצוה פטור מן המצוה, להפטר עי"ז מלענות, ואעפ"י שהוא בקריאת שמע וברכותיה, וכל שכן כשהוא בפסד"ז וקו"ח למי שעוסק בתורה שרק אם עוסק ברבים יענה בלחש כדלעיל הא ביחיד חייב לענות שכל שיכול לקיים שניהם חייב לענות מדינא.
עוד עיין בשדי חמד ח"ד בדין העוסק במצוה פטור מן המצוה
ומתי נחשב אדם עוסק במצוה? בנמוק"י ב"מ פ"ב דף ט"ו כ' דעוסק במצוה פטור מן המצוה רק בזמן שהוא מתעסק בה בפועל, אבל לא בשעה שהוא מקיים אותה. דאל"ה נמצא שכל מי שמניח תפלין כל היום יהיה פטור מכל המצוות. וכן כתבו הרי"ף והרמב"ם.
העולה מכל האמור שחייב להפסיק מלימודו ולענות לדברים שבקדושה. כן נראה לעניות דעתי פשוט והכי נהוג עלמא מן קדמת דנא ועד האידנא. אליהו שלום שלוש בן הרה"ג דוד חיים שלוש זצ"ל