שאלה א: מדוע נהגו הספרדים ללבוש טלית שכולה לבנה ביחס לאשכנזים שעל טליתם פסים שחורים? סי‘ ט‘ ס“ה
תשובה: ראיתי למרן שפסק בשו“ע או“ח סי‘ ט‘ ס“ה וז“ל: "יש אומרים שצריך לעשות הציצית מצבע הטלית, והמדקדקים נוהגים כן. הגה והאשכנזים אין נוהגין לעשות הציצית רק לבנים אף בבגדים צבועים ואין לשנות“. ומשום כך נ“ל שהספרדים מדקדקים להתעטף בטלים שכולה לבנה כיון שמטילים בה ציציות לבנים. וכן כתב הט“ז מפורש הו“ד בבאה“ט שם סק“ד וז“ל: "מ“מ ראוי למדקדק לעשות דוקא ד‘ כנפות או טלית לבן כדי שיהא יוצא ידי הכל כשיעשה הציצית לבנים“.
שאלה ב: וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה‘, איתא במדרש במדבר רבה פרשה יז "מצוה להביא לבן ותכלת ויעשה אימתי כשהוא תכלת ועכשיו אין לנו אלא לבן שהתכלת נגנז, וכו' אמר ר' מאיר מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין שהתכלת דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד שנא' ויראו את אלהי ישראל וגו', וראיתם וזכרתם המראה מביא לידי זכרון זכרון מביא לידי מעשה שנא' למען תזכרו ועשיתם“ וגו'. וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה‘. מאחר ואין לנו תכלת האם ראוי ליתן פתיל תכלת המצוי בימינו?
ויש להבין, מכיון שבימינו אין תכלת הרי אין בידינו לזכור את מצות ה‘, ומדוע א"כ איננו פטורין מן הציצית? ועוד מי חושב בכוון זה לראות את התכלת שהוא דומה לרקיע ולחשוב על הרקיע שהוא דומה לכסא הכבוד? ואפי אם חושב אדם על כסא הכבוד הרי אין לו מושג ממראהו של אותו כסא ולא הוי כאחד שמזכירים לו דבר שהוא מכיר זה מכבר, ואינו זקוק אלא שיזכירו לו? ועוד, גם אם הוא מכיר את כסא הכבוד, איך כסא הכבוד יזכיר לו את כל מצות ה‘? סי' ט' ס"ב וסי' י"ג ס"ב
תשובה: מפשט לשון המדרש "ועכשיו אין לנו אלא לבן שהתכלת נגנז", משמע שהתכלת שעושים בימינו אינו ראוי לקיים בו את המצוה שהרי התכלת "נגנז" כיתר הדברים שנגנזו עד ביאת הגואל. ולכן אני תמיה מי הוא זה שהחליט להעלותו ממקום גניזתו, ומטעם זה לא נהגתי כמו אבותי ואבות אבותי ליתן תכלת מדומה בציצית.
ואמנם נלענ“ד בפשט הפסוק "וראיתם אותו" שאינו מתיחס לחוט התכלת אלא לקב“ה נותן המצוות, אחרי ששמנו ציציות בבגד של ד‘ כנפות עלינו להתבונן שהקב“ה מלא כל הארץ כבודו בכל ד‘ פינות תבל, ולכן צוה ליתן בו חוטי לבן כנגד העוה“ז ששלמותו הוא במספר שבע. ושכנגדו שביעיות רבות החל משבעת ימי השבוע, והשמיטה, ושבעה שבועות תספור לך, ושבעת ימי החג, ושבעת ימי טומאה, ושבע ספירות. להורות שרק בזה העולם יש בכחנו לרכוש את חיי העוה“ב באמצעות המצוות. והטעם שיהיו חוטים לבנים בכדי שנזכור את מה שאמר התנא באבות "בכל עת יהיו בגדיו לבנים".
מאידך, הפתיל השמיני, פתיל התכלת, מסמל את הלמעלה מן הזמן, את הקשר הרוחני בל ינתק, של בורא העולם עם כנסת ישראל, ואת נצח ישראל שנחתם ביום החמישים, למעלה משבעה שבועות שאחרי יציאת מצרים, בו נאמר "היום הזה נהיית לעם". וכן "וביום השמיני ימול בשר ערלתו", "ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'", וכן שמיני עצרת שאחרי שבעת ימי חג הסכות בו מניף הקב"ה את הדגל המורה על אהבתו לישראל "ודגלו עלי אהבה". בו אמר הקב"ה לישראל "קשה עלי פרידתכם".
"התכלת דומה לרקיע", והרקיע דומה לכסא הכבוד, המסמל את הלמעלה מכח אנוש להביט בו, ואף על פי שנאמר "ופני לא יראו", מכל מקום נאמר "וראית את אחורי", "את אחורי" יש לנו דרך לראות בכח האמונה ושמירת המצוות. מטרת פתיל התכלת היא להזכיר לנו את הניצוץ היהודי שלעולם הוא בוער בתוך הגחלת. "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי".
והוא על דרך מה שאמרו ז“ל בברכות דף ה. "אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר רגזו ואל תחטאו. אם נצחו, מוטב, ואם לאו, יעסוק בתורה, שנאמר אמרו בלבבכם. אם נצחו, מוטב. ואם לאו, יקרא קריאת שמע, שנאמר על משכבכם. אם נצחו, מוטב. ואם לאו, יזכור לו יום המיתה, שנאמר ודמו סלה“. והם ג‘ בחינות של מעשה – יעסוק בתורה, ובאותו מעשה יש כח למונעו מן העבירה, וכמו שאמרו ז“ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. דבור – קריאת שמע, שעל ידו יקבל עליו עומ“ש ואהבת ה‘ במסירות נפש וקבלת עול המצוות. ומחשבה – יזכור לו יום המיתה, ע“י החוט של תכלת המסמל את הפרדותו מהעוה“ז בדרכו לעוה“ב. וכל אחד מג' דרכים אלה הם בבחינת השמיני.
שאלה ג: האם צריך להשים בית על התפלין של יד? ומה מעשהו? סי' כ"ה
תשובה: מה תפקידו של בית זה, והאם בכלל מותר להשים אותו על התפלה של יד. וראיתי למש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ח או"ח סי' ד' שהביא את מש"כ בס' ערוך השלחן סי' ל"ב ספ"ח שאעפ"י שאין אותם בתים חשובים ביטול לתפילין, מ"מ אין זה נאה ולא יאה לעשות כן. ושבפרט בעת התפלה אין נכון לעשות כן.
ואמנם בשו"ת זכרון יהודה או"ח סי' י"ז הגן על המכסים את התפלין של יד, שמכיון שלאחר הנחתן מניח עליהם את הבית של קרטון להגן ולשמור על ריבוען, אין בזה שום חשש. ושכן כתב בשו"ת דברי חיים ח"א או"ח סי' א' והביא ראיה להתיר וכו' ולמדנו שמטרת הבית היא להגן ולשמור על ריבוע התפילין. ועיין בתשובתו הארוכה עם רשימה של פוסקים שמדבריהם למדנו שאין חיוב כלל להשים את הקופסא על התפלה של יד. מאידך, לדעת ערוך השלחן לא נאה ולא יאה להשים אותם על התפלין בשעת הנחתן וכן בשעת התפלה. וכן דעת הפתחי תשובה. ואמנם לדעת הזכרון יהודה אם כי אין ראוי שיהיו על התפלה של יד בשעת הנחתן אבל בשעת התפלה מותר כיון שבאו להגן על רבוע התפלין שלא יתקלקלו מדוחק השרוול.
שאלה ד: אם הגיע לישתבח, והתחיל הש"צ לומר קדיש. האם יכול המתפלל להמשיך בישתבח בכדי להספיק לענות לברכו, ותוך כדי אמירת ישתבח יפסיק לענות לקדיש? סי' נ"ב ס"א
תשובה: ראיתי מה שכתב בספר מנורת המאור להרז"ה פרק ב' וז"ל: "דרש ר' שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך מתפלל. מנא לן ממשה רבינו ע"ה, שנא' ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר ה' אלהים אתה החלות וגו', הרי שבחו של מקום, אעברה נא ואראה, הרי תפלה. וכו' ואומר ישתבח בקול רם, ויכוין בו לבו כל אדם, מפני שבו סוד עשר ספירות. וגרסי' במדרש יהי אור וכו' וכשישראל אומרים ישתבח הם משבחים שמו של הקב"ה בי"ג תושבחות כנגד שלש עשרה מדות. ואלו הן, שיר, ושבחה, הלל, וזמרה, עוז, וממשלה, נצח, וגבורה, גדולה, תהלה, ותפארת, קדושה, ומלכות. וכו' ואחר כך אומר אל ההודאות וגו', וחותם הבוחר בשירי זמרה חי העולמים. וכו'. ולא יפסיק ביניהם ולא ישיח כלל. וכו' לפי ששלוש עשרה מדות אלו הן גאות ה'". ע"כ.
העולה מדבריו שלא יפסיק רק בין י"ג התשבחות, ולא בין ברוך שאמר לברכו או בין הזמירות לישתבח, שהרי שואל בהם מפני היראה ומשיב מפני הכבוד. אבל בהנך לא יפסיק בשום אופן אלא ימתין עד שיסיימם או שישיב קודם שיפתח בהם ואפילו בתוך ישתבח. וממילא משמע שיכול המתפלל להמשיך בישתבח עד קודם י"ג התושבחות ושם יענה לקדיש וברכו, ואח"כ ימשיך בי"ג התושבחות עד גמירא. כן נראה לעניות דעתי.
שאלה ה: אדם שאינו מספיק לסיים תפלתו ביחד עם הצבור והש“צ או היתומים אומרים קדיש. האם מותר לו להמשיך את המזמור או את עלינו לשבח וכיו“ב בזמן שהם אומרים קדיש או שחייב להפסיק? סי' נ"ה ס"ז
תשובה: נלענ“ד דאע“ג שקדיש חשוב הוא מקדושה, מ“מ אם לא יסיים בעוד נאמר הקדיש נמצא שאינו מתפלל עם הצבור ולא בא לביהכנ“ס אלא כדי לשמוע קדישים, קדושה וברכו. ולכן יראה לענ"ד שאעפ“י שצריך לכוין בשעת אמירת הקדיש, מיהו מכיון שהוא עסוק בתפלתו צריך לענות לקדיש וקדושה בין הדבקים, ולכאורה יש להסתפק אם הוא בכלל חייב לענות לקדיש. מאחר שהוא עסוק במצוה בעוד החזן רץ כצבי.
והרה“ג עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר חלק ה‘ או"ח סי‘ י“ג דן בענין הפסקה לקדיש וקדושה בשעה שעוסק בק“ש וברכותיה אם נפטר מדין העוסק במצוה פטור מן המצוה שלכו“ע פטור באינו יכול לקיים שניהם, ורק שיש רשות בידו לענות אם רוצה. ואמנם ביכול לקיים שניהם הביא דיעות המחייבים ודיעות הפוטרים. ודעת הר“ן שאפי‘ אם יכול לקיים שניהם פטור. שכל שאינו צריך לטרוח כלל אלא כדרכו במצוה ראשונה יכול לצאת ידי שניהם. וכתכ הרב המגיד בפ"ו מה' סוכה ה"ד, "שלוחי מצוה פטורים מהסוכה בין ביום בין בלילה, יש מי שכתב והוא שיהיה בענין שאם ישבו בסוכה יתבטלו קצת מאותה מצוה, ואין נראה כן לא מדברי רבינו ולא מדברי הגאונים, שסתמו וכתבו שלוחי מצוה פטורים מהסוכה, אלמא דבכל גוונא פטורים כל זמן שעוסקים במצוה, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה“.
וכיון שבכאן מסיח דעתו מתפלתו כדי לענות לקדיש וגם שצריך לזכור מקום שפסק בתפלתו כדי לחזור לשם בגמר ענייתו, ועי"ז כוונתו מתבלבלת, וכן צריך להבחין שכשעונה לא יהיה באמצע פסוק שאז יצטרך לחזור לראשיתו כמ“ש הכ“מ בשם ר‘ מנוח בפ"ב מה' ק"ש הט"ו לא מקרי כדרכו ופטור מהמצוה השניה. וא“כ בנד“ד הרי כל מה שעונה לקדיש הוא ע“ד לפנים משורת הדין, ואם תאסור עליו להמשיך בתפלתו הרי יעדיף לוותר על ענית הקדיש כדי שלא יצטרך להתפלל כל התפלה לחצאין ותהיה תפלתו קרעים קרעים, או שיתפלל ביחידות.
זאת ועוד, דבשו“ע או“ח סי‘ נ“ו ס“א לא הזכיר מרן אלא ש"יש לכוין בעניית הקדיש“, ולא הזכיר מאומה מענין האיסור להמשיך ולהתפלל בעודו עונה לקדיש. ואע“ג שהמשנה ברורה שם סק“א כתב בשם הפר“ח "ואפי' להרהר בד"ת אסור בשעה שהחזן אומר קדיש מפני שצריך לכוין הרבה בעניית הקדיש“ לא נזכר איסור זה לא בתלמוד ולא בשום אחד מהראשונים. זאת ועוד שמרן לא הזכיר זה בלשון חיוב אלא בל‘ עצה טובה, שנכון לכוין בעניית הקדיש, ולאו למימרא שאסור שלא לכוין. ולפיכך דיו אם מכוון בעניית איש“ר בכל כחו ובשאר האמנים עונה כדרכו בעודו ממשיך בתפלתו, וכן עמא דבר.
שאלה ו: האם חרש אילם שלמד בבית ספר לחרשים אילמים לדבר ויכול לשמוע ע"י מכשיר שמיעה דינו כשוטה או שהוא חייב בכל המצוות ומצטרף לעשרה? סי' נ"ה ס"ח
תשובה: בס' יחוה דעת חלק ב' תשובה ו' כתב וז"ל: "ובשו"ת נחלת בנימין סימן לא, נשאל גם כן בדין חרש אילם שלמד לקרות ולכתוב ולהתפלל בבית הספר לחרשים אילמים, אם מצטרף לעשרה, והעלה שמכיון שהצירוף לעשרה לדברים שבקדושה הוא רק מדרבנן, והפסוק שמובא בגמרא (מגילה כג:) שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, הוא אסמכתא בעלמא, וכמו שכתבו הר"ן שם, והתוספות והרא"ש (ברכות מז:), לכן יש לצרפו למנין, ומה שכתבו הפוסקים שחרש שאינו שומע ואינו מדבר אינו מצטרף למנין, זהו רק בסתם חרש שאינו בר דעת ואין ניכרת מחשבתו מתוך מעשיו, אבל חרש כזה שלמד להניח תפילין ולהתנהג כהוגן, נקרא בר חיוב מצוה ובר דעת, שהרי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, וקיימא לן בחולין יב. שבדברי סופרים יש להתחשב בכך, ולכן יש לצרפו לעשרה. ע"כ. וכן הסכים הגאון רבי אליעזר דוד גרינוואלד אב"ד סאטמר בשו"ת קרן לדוד סימן כז, והוסיף שם ואע"פ שאין לצרף קטן לעשרה אפילו הוא חריף ויודע לקרות ולכתוב ולהתפלל כהוגן, זהו מפני שאינו בר חיוב מצוות כלל, ואינו בכלל ונקדשתי בתוך בני ישראל, אבל חרש שפיטורו מטעם שאינו בר דעת, כיון שאנו רואים שהלומדים בבית הספר לחרשים אילמים מתנהגים כבני דעת ומחשבתם ניכרת מתוך מעשיהם, מצטרפים לעשרה. ע"כ.
שאלה ז: האם צריך לענות בקדיש עד עלמיא או שעדיף לומר עד יתברך? סי‘ נ“ו
תשובה: עיין בב“י או“ח סי‘ נ“ו אות ג‘ שהביא את דעת רש“י והרמב“ם שעונים עד עלמיא בדוקא כי יש ממלת יהא עד עלמיא שבע תיבות וכ"ח אותיות ולפי“ז צ“ל ולעלם עלמיא כדי שיהיו כ"ח אותיות ושעל זה אמרו כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו ולפיכך צריך ליזהר שלא לומר ולעלמי עלמיא. וכתב הב“י "ולי נראה שאין לשנות ממטבע שטבעו חכמים בשביל שום דרשה וכיון שקבלנו מקדמונינו לומר ולעלמי עלמיא כל המשנה ידו על התחתונה“ ויש פותרים גירסא זו במה שאמרו כי תיבת שמיה חסר יו"ד כמו בדניאל פ“ב פ“כ "להוי שמה די אלהא מברך מן עלמא ועד עלמא“. ואמנם מהר"י אבוהב הביא ג“כ את הדיעה הראשונה בשם י“א כדלעיל ואח“כ כתב "ויש אומרים שצריך לענות בקדיש כ"ח תיבות לקיים מה שנאמר כח מעשיו הגיד לעמו וכ"ח תיבות יש מאמן יהא שמיה רבא מברך עד דאמירן בעלמא“. נמצאנו למדים שיש חשיבות רבה ל“כח“ בקדיש הן באותיותיו למ“ד עד עלמיא והן בתיבותיו למ“ד עד יתברך, והן בכוונת העונה באמירת המלים כפשוטם. ואלו ואלו דברי א-להים חיים.
שאלה ח: שאל אבא מרי זצ"ל בספרו חמדה גנוזה מדוע אומרים בקדיש "וימליך מלכותיה" בו' והרי אחרי שמיה רבא אומרים אמן, ומשמע שזה סוף הענין. ואח"כ כשאומרים בעלמא די ברא כרעותיה צריך היה לומר ימליך מלכותיה וגו' ולבסוף תי' שמלת "וימליך" עולה על המלים יתגדל וגו' וגם על המלים בעלמא וגו'. ולי נראה להוסיף על תמיהתו מדוע השמיטו האשכנזים את המלים "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה", ואת אמירת האמן שאחריו? ומדוע אומרים אותו הספרדים? סי‘ נ“ו
תשובה: לענ"ד נראה כפי שכתב אבא זצ"ל בראשית דבריו שאחרי המלים "שמיה רבא" נסתיים הענין, ואין עוד קשר בין קטע זה לקטע שאחריו. ולתרץ קושיתו מו' החיבור נ"ל דהכי פירושו. בעלמא די ברא כרעותיה – בעולמנו זה שברא כרצונו, וימליך מלכותיה – ושבאחרית הימים ימליך בו את מלכותו, כנא' "ביום ההוא יהיה ה' למלך על כל הארץ", ויצמח פורקניה – ושבאחרית הימים יצמיח פורקן לעמו, ויקרב משיחיה – ושיקרב בו את ביאת המשיח, שנאמר "בעתה אחישנה", על דבר זה שיחיש את ביאת המשיח עונים הקהל אמן, וכוונתם בזה יה"ר שתהיה ביאת המשיח בבחינת "אחישנה", ושלא ימתין עד ל"בעתה". ואעפ"י שלכאורה לא היה ראוי לענות אמן אחרי המלים "ויקרב משיחיה", שהרי לא נסתיים הענין שהרי סוף הענין הוא שכל זה יקרה "בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל בעגלא ובזמן קריב", שרק אז היה ראוי לומר אמן, מ"מ אין להקשות על אמירת אמן זו שאומרים הספרדים באמצע הקשר הדברים, שכן מצינו להספרדים שאחרי שאומר החזן "מוריד הטל", אומרים מלת "לברכה". ואחרי שאומר החזן "ומצמיח ישועה", אומרים "בקרוב". וכן אחרי המלים "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים" אומרים מלת "כמאז", ועוד רבים. נמצא שגם אמן זה היא על אותה הדרך שכאשר שומעים שאומר החזן שהקב"ה יחיש גאולתינו ויקרב ביאת משיחנו לא ממתינים עד הסוף, אלא אומרים שם "אמן" והוא כעין "הלואי". ונראה שמשום כך השמיטו האשכנזים את סוף הקטע הראשון ותיכף אחרי המלים "וימליך מלכותיה", ממשיכים במלים "בחייכון וביומיכון" וגו' כי שני הבתים ענין אחד הם, וכיון שהאשכנזים אינם נוהגים כהספרדים להביע בשפתותיהם את אשר בלבם באמצע הקטע, לכן השמיטו מלים אלה "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה" שהוא תוצאה בלבד של מה שיהיה כאשר יתגדל ויתקדש שמו הגדול בפי כל בעגלא ובזמן קריב. ובזה תתישבנה שתי נוסחאות הקדיש.
שאלה ט: באמירת הקדיש מדוע עונים הספרדים ”אמן“ אחר ”שמיה דקודשא בריך הוא“, ואילו האשכנזים עונים ”בריך הוא“? סי‘ נ“ו
תשובה: יראה לי הטעם שעונים האשכנזים ”בריך הוא“, כי רבים מהאשכנזים הם מגולי ספרד, ובימי קדם היו האשכנזים נוהגים כמנהג הספרדים להמשיך עם הש“צ מ“יהא שמיה רבא“ עד ”דאמירן בעלמא“. וכאשר הגיע הש“צ למלת ”בריך הוא“, גם הצבור הגיעו אתו לאותו מקום, ואמרו עמו בריך הוא שהוא כענית אמן. ואמנם כשנתמעטו הדורות, ולא ידעו הצבור איך להמשיך את המלים הרבות עד ”דאמירן בעלמא“, נשתכח מהם מנהגם הקודם, אבל המשיכו לענות ”בריך הוא“ כהרגלם מימי קדם.
לעומת זאת, הספרדים שממשיכים לומר עד ”דאמירן בעלמא“, אה“נ שאם לא מספיקים להגיע עד ”דאמירן בעלמא" קודם שיאמר הש“צ ”שמיה דקודשא בריך הוא“, לא עונים אחר ”שמיה דקודשא בריך הוא“ של החזן לא אמן ולא בריך הוא, וכן ראיתי להרה“ג עובדיה יוסף שפסק לעשות כן הלכה למעשה. ורק אם מספיקים להגיע עד ”דאמירן בעלמא“ עונים אמן אחר מלות ”בריך הוא“. אבל אה"נ אם הגיעו יחד עם הש"צ במרוצתו למלים בריך הוא יאמרו בכל רם "בריך הוא". וכן אני נוהג לומר עם החזן "בריך הוא".
ומה בין האשכנזים לספרדים? ההבדל הוא בקצב התפלה, שכפי הידוע רוב החזנים הספרדים המדקדקים בביטוי השוא הנח והנע וביתר דקדוקי ההיגוי מתפללים יותר בנחת מהאשכנזים, ולכן יש ליחיד זמן לומר מ“יהא שמיה רבא“ עד ”דאמירן בעלמא“ קודם שיגיע הש“צ למלות ”בריך הוא“, ובכה"ג שסיים, עונה אמן אחר "בריך הוא" של הש"צ. אבל החזנים האשכנזים שאינם מדקדקים בהיגויים, ורצים בתפלתם באופן שאין שהות ליחיד לענות אמן יהא שמיה רבא וגו' אלא עד ”בריך הוא“, ממילא כשאומר היחיד ”בריך הוא“, אין זו עניה לש“צ, אלא המשך לאמירתו יחד עם הש“צ. כנלענ“ד אמת. ואמנם לצערינו הרבה ספרדים החלו להתפלל במהירות כזו שהתפלה עליהם למעמסה, והכל במטרה לרוץ לדף הגמרא, ה' יצילנו ממנהגם.
שאלה י: האם חייב אדם לקרוא ק"ש על המיטה? סי' ס"א
תשובה: ברכות ד: – ה. "אמר רב נחמן אם תלמיד חכם הוא אין צריך. אמר אביי: אף תלמיד חכם מיבעי ליה למימר חד פסוקא דרחמי, כגון בידך אפקיד רוחי פדיתה אותי ה' אל אמת". ופירש רש"י "ואם תלמיד חכם הוא – שרגיל במשנתו לחזור על גרסתו תמיד דיו בכך".
שאלה יא: על מה סמכו הספרדים באמירת אמת, ושוב חוזר החזן ה' א-להיכם אמת? סי' ס"א ס"ג
תשובה: עיין מ"ש בזה בשו"ת הרדב"ז ח"ד סי' נ"ה; ובמ"ש בשו"ת הרדב"ז מכתב יד א"ח י"ד חלק ח' סי' י"ב; ובמ"ש בשות מהרלב"ח סי' ע"ג ושו"ת מהרש"ל סי' ס"ד. ובחמדה גנוזה למר אבי עט"ר שיחי'.
ובשו"ת מן השמים סי' פ"ט איתא "ובמה אשתלימו? אמר אנא שמענא מאבא עם ה' א-להיכם אמת שהש"צ חוזר בקול".
ובירושלמי ברכות פ"א ה"ח "וכנגד רמ"ח אבריו של אדם. והא חסרו מהם שלושה? תקנו שיהא ש"צ חוזר ומשלים אותם. ומאי נינהו? "ה' א-להיכם אמת".
ובשו"ת יכין ובועז ח"ב סי' ב' כ' "לפיכך אין צריך לחזור אלא "אני ה' א-להיכם" לבד לפי ש"אמת" אינו מן המקרא. אבל להחזיר אמת ולהשלים בו אינו מן השם, שהרי הרמ"א ז"ל גער באותן שמשלימין ב"אמת" וכן היו נוהגים אדוני זקני הרשב"ץ ז"ל וא"א הרב ז"ל וא"ח הרב רבי צמח ז"ל והיו סומכין אמת ליציב, לא ל"א-להיכם". וכן יראה שהיא דעת חכמי האמת שהרי חיברו מ"אמת" ועד "ויפה" ט"ו ווין. ומתחיל בא' של "אמת" ומסיים בה' של "ויפה". הכל עולה כ"א כנגד "אהיה", (א + ט"ו + ה = כ"א) וזה לכאורה טעם יפה לסמיכות אמת ויציב.
אבל לענ"ד להתחיל באות הראשונה של "אמת" ולסיים באות האחרונה של "ויפה" – הוא דחוק מאוד. ועוד, שאם תכלול את המלה "אמת" עולה לט"ז ווין ולא לט"ו ווין.
וכתב א"ז הרשב"ץ ז"ל "וטוב הוא שלא ישלים בינו לבין עצמו פרשת "ויאמר" אלא עד "להיות לכם לא-להים אני ה' א-להיכם". "אמת" עם ש"צ ויסמוך "אמת" אל "ויציב". והחזרת "אני ה' א-להיכם" להשלים רמ"ח לא נתקנה אלא בש"צ".
וקשה לי על דבריו שכתב "והחזרת אני ה' א-להיכם" שהרי הוא לא חוזר מלת "אני". ועוד, במה שכתב שחזרת מלים אלה אינם אלא בש"צ, נמצא לדבריו שביחיד אינו משלים רמ"ח תיבות. דבריו תמוהים, במה יגרע היחיד מהצבור בענין השלמת רמ"ח תיבות כנגד רמ"ח אברים? והנכון לדעתי לחזור את המלים ה' א-להיכם, אמת ויציב וכו'.
ובשו"ת הרא"ם סי' א' וסי' ב' מביא את שתי הדיעות וחולק על יכין ובועז שם, ומסכים ומכריח כדבר שו"ת מן השמים. וכ"פ מהר"ם אלשקר סי' ס"ו שחוזר "ה' א-להיכם אמת". ומכריח זאת ממ"ש "שיהא ש"צ חוזר ומשלים אותן" וקא מיירי אג' תיבות אחרונות שהם "ה' א-להיכם אמת". וכ" בשו"ת תשב"ץ ח"ב סי' רל"ו "וכן נוהגין בספרד לכפול אני ה' א-להיכם". ע"כ. ובאמת לא כופלין מלת "אני" אלא רק את המלים "ה' א-להיכם אמת".
ומנהגי לחזור "ה' א-להיכם", ואח"כ אני אומר "אמת" בפני עצמה ואחר כך ט"ו "ויציב ונכון" וכו'. ואני חידשתי מעצמי לכוון בט"ו ווי"ן שכשתכפילם עולים צ' ובתוספת המלה האחת "אמת" עולים צ"א כשם הוי"ה ככתבו ובקריאתו. ובכך תתישבנה כל המהומות.
שאלה יב: מי רשאי להתפלל בכל לשון? איזה תפלות יכול להתפלל בכל לשון? והאם צריך להבין באותה לשון? ואם מתפלל בלה"ק, האם צריך להבין לשה"ק? ואם הוא יוצא י"ח בתפלת אחרים האם צריך להבין את הלשון של המוציאו י"ח? סי' ס"ב ס"ב
תשובה: בשו"ע סי' ס"ב ס"ב פסק דיכול לקרות ק"ש בכל לשון. ובמ"ב סק"ג כ' ודוקא שמבין באותו הלשון. וה"ה לתפלה, ולברהמ"ז, ולקדוש, ולברכת המצוות, ולפירות, ולהלל. וכן פסק בסי' קכ"ד ס"א שמי שאינו יודע להתפלל מכוון בחזרה של ש"צ ויוצא. והמ"ב שם סק"ב כ' ודוקא שמבין בלה"ק שאם אינו מבין לא יוצא אא"כ הוא עצמו אומר התפלה בלה"ק. וכן מפורש בסי' קפ"ה ס"א לגבי ברהמ"ז שיוצא בה בכל לשון ובמ"ב שם סק"א כ' ודוקא שמבין באותו הלשון ודוקא באקראי בעלמא.
ובסי' ר"ו ס"ג כ' מרן על ברכת הפירות שהן נאמרים בכל לשון ובמ"ב שם סקי"ד כ' לעיין במ"ש בסי' קפ"ה דהיינו דוקא שמבין באותו הלשון ודוקא באקראי בעלמא ולא בתמידות. וביו"ד סי' של"א סעיף קמ"ג כ' דאומר וידוי מעשרות בכל לשון.
וביו"ד סי' של"ה ס"ב כ' דכשמתפלל על החולה בפניו יכול לבקש בכל לשון שירצה אבל שלא בפניו אינו מבקש עליו אלא בלשון הקודש. ונראה דכוונתו ל"מי שבירך" שאומרה בלה"ק. ונראה לי שזה רק לכתחילה אם מבינים בלשון הקודש שאם לא מבינים אלא בלשונם יכולים לבקש רפואה מבורא העולם בלשון שמבינים.
ובסי' ק"א ס"ד בענין תפלה פסק שדוקא אם הוא בצבור יכול להתפלל בכל לשון ושם במ"ב סקי"ד כ' ודוקא שמבין באותה הלשון. אבל בלה"ק יוצא אפי' אינו מבין. ושם בסקי"ג כ' שאסור להתפלל בכל לשון אלא באקראי אבל לא בדרך קבע בתמידות. והוסיף מרן שם וי"א שכל התפלות הקבועות יכול אפי' יחיד לאומרם בכל לשון ולא אמרו אלא בתפלות פרטיות שביחיד צריך לאומרם דוקא בלה"ק. וי"א שאפי' בתפלות פרטיות יוצא בכל לשון מלבד בל' ארמי. ועיין שם במ"ב הטעם מפני שבצבור הקב"ה בעצמו מקבל תפלתם שלא דרך המלאכים. ולדעת הי"א מקבל תפלה הקבועה לצבור אפי' ביחיד המתפלל שלא דרך מליץ. ועוד חלקו הי"א בענין אם המלאכים מבינים בשאר לשונות מלבד לשון ארמי שלדיעה הראשונה אינם מבינים אלא בלה"ק ולדיעה האחרונה הם מבינים בכל לשון מלבד לשון ארמי. מיהו בצבור שרי להתפלל אפי' בל' ארמי לכו"ע.
ובסי' רצ"ז ס"ה כ' מרן דמוציא בברכת הבשמים את מי שאינו יודע. ונפלאתי מדוע כתב שמוציא רק את מי שאינו יודע שהרי כל העם נהגו שהש"צ מברך על הבשמים וכל העם מריחים, וכן נהוג שרק בעל הבית מברך בביתו, והשומעים מריחים אף על פי שהכל יודעים לברך על הבשמים.
מכל האמור למדנו שכל אחד יכול להתפלל ולברך בלה"ק ויוצא אפי' אינו מבין לה"ק. ומותר לו להתפלל גם בשאר לשונות רק אם הוא מבין ורק באקראי ולא דרך קבע. אבל אינו יוצא מפי אחרים בלה"ק אם אינו מבין לה"ק. אבל יוצא מפי אחרים בלשון שמבין. ובאמת הדברים תמוהים. וכי מה ענין לשון הקדש לתפלה פרטית של האדם? וכל ענין זה של המלאכים שאינם מבינים אלא לשון הקדש הוא תמוה, וכי מי שם פה לאדם? ולמה לא ילמד אותם הקב"ה שבעים לשונות? ומה שנראה לענ"ד שכל טעם מחלוקת זו היא במתכוון לשמר את השפה העברית, שאם כל אחד יתפלל בשפתו, לא יצטרכו ללמוד עברית כלל והשפה היא המאחדת בין כל עם ישראל בכל אתר ואתר.
שאלה יג: מנין שצריך לסמוך גאולה לתפלה בשחרית, ומדוע זה כל כך חשוב? סי' ס"ו ס"ח
תשובה: ברכות ד: אומר רש"י "דעיקר גאולת מצרים בשחרית הוה. כדכתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל. וסמיכת גאולה לתפלה רמזה דוד בתהלים דכתיב ה' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה. ואמרינן בברכות מי שאינו סומך גאולה לתפלה למה הוא דומה – לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך, יצא המלך ומצאו שהפליג – אף הוא הפליג, אלא יהיה אדם מקרב להקדוש ברוך הוא אליו, ומרצהו בתשבחות וקלוסין של יציאת מצרים, והוא מתקרב אליו, ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו".
שאלה יד: האם כאשר הוא עומד בזמירות ומפסיק לקדושה, האם צריך הוא לענות גם "ימלוך"? אם ש"ימלוך" הוא חלק נפרד מהקדושה? סי' ס"ו
תשובה: ראיתי מה שכ' בשו"ת יביע אומר ח"א, או"ח סי' ה' אות ג' וז"ל "וכה"ג אשכחן גבי פסוק ימלוך בקדושה שנחלקו הפוסקים אם הוא מכלל הקדושה, וכמ"ש המג"א (סי' סו סק"ו), וכ' בשו"ת רב פעלים ח"ד (חאו"ח ס"ס ד) כי מהכוונות של האר"י ז"ל בפסוקים הנ"ל נראה כי פסוק ימלוך הוא סיום הכוונות של ב' הפסוקים קדוש וברוך, ומשמע דג' פסוקים הללו שייכי אהדדי, וכיון דעונה קדוש וברוך צריך שיענה גם פ' ימלוך. מיהו כיון שאין הכרח לזה, כל כה"ג שב ואל תעשה עדיף משום הפסק. עכת"ד. ואע"פ שבס' כף החיים סי' סו ס"ק יח כ' דמדברי האר"י ז"ל בשער הכוונות מוכח דגם פ' ימלוך שייך לקדושה, ולכן יפסוק גם לפ' ימלוך. ע"ש. נראה דהעיקר בזה כהגאון רבי יוסף חיים ברב פעלים, דשב ואל תעשה עדיף. ולכאו' נראה כוונת הרב פעלים דמ"ש שאין הכרח לזה, היינו שאין הכרח לומר שיפסוק לזה גם במקומות שאסורים להפסיק.
ונפלאתי על מסקנת דבריו שפסק כהגרי"ח שהיא סותרת לדברי האר"י ולמאי דאיתא בזהר פ' אמור דף צ"ג עמוד א' וז"ל: "ובספרא דרבי ייסא סבא קדוש קדוש קדוש וכו', דא אַיֶה קדושה לאתקדשא תורה שבכתב בכללא חדא, ולבתר לעמתם, ברוך כבוד ה', אלין נביאים. ולבתר ימלוך ה' לעולם. רזא דא אנן צריכין בקדושתא דא לאשתכחא תמן קדושה וברכה ומלכות לאשתכחא כלא כחדא, קדושה כמה דאתמר קדוש, ברכה ברוך כבוד ה' ממקומו מלכות ימלוך ה' לעולם ועל דא כלא אנן צריכין לאשלמא ועל דא יכוון ב"נ וישוי רעותיה בכל יומא". ע"כ.
ונלענ"ד דמאחר ולפי הזהר הק' והאר"י ז"ל "ימלוך" הוא חלק בלתי נפרד מהקדושה, לא משגחינן במה שכתב ברב פעלים "שאין הכרח לזה", אלא הדברים מוכרחים על פי הסוד ואין מי יודע עד מה.
שאלה טו: האם מותר להפסיק בין הפרקים למצוה עוברת? סי' ס"ו
תשובה: בשו"ת יחוה דעת ח"ד סי' י"ח אות ח' לגבי יום תקופת החמה שהיה מעונן, ובאמצע קריאת שמע וברכותיה זרחה השמש, ואם לא יברכו מיד ברכת החמה, קיים חשש שתחזור ותתכסה בעבים, ואולי שוב לא יוכלו לברך עליה, פסק שאם אפשר לסיים את הפרק, ולברך ברכת החמה בין הפרקים, שפיר דמי, ואם אין שהות כלל, כגון שהעבים סמוכים מאוד לחמה, יפסיקו אף באמצע הפרק ויברכו ברכת החמה, מפני שהיא מצוה עוברת ולמד זאת מפסק המגן אברהם בסימן ס"ו סק"ה שהשומע קול רעמים והוא באמצע קריאת שמע וברכותיה יפסיק ויברך. והוא הדין לענין ברכת הקשת. וכן פסק הנודע ביהודה מהדורא קדמאה, או"ח סימן מ"א בדין ברכת הלבנה באמצע קריאת שמע או באמצע קריאת המגילה.
שאלה טז: אדם שבא בערבית מאוחר לבית הכנסת האם יכול לפרוס על שמע כמו בשחרית? סי' סט
תשובה: יש בזה מחלוקת בין האשכנזים לספרדים. שהספרדים שפותחים את תפלת ערבית בפסוקים ה' צבאות עמנו וגו' ואחרי כן אומרים קדיש. ואחרי הקדיש אומרים והוא רחום וברכו יכולים לפרוס על שמע גם בערבית. ואילו האשכנזים שלא אומרים קדיש קודם ברכו אין פורסין על שמע בערבית מאחר שצריך לומר ברכו אחרי קדיש. וכן מפורש בהגהת הרמ"א ז"ל בסי' ס"ט ס"א "י"א שפורסין בק"ש של ערבית כמו בשחרית (כל בו וב"י בשם הר"ן), לא נהגו כן משום דליכא קדיש קודם ברכו של ערבית".
שאלה יז: מה נקרא עובר לפני התיבה? מי יכול לעבור לפני התיבה? כמה אנשים צריכים להיות בביהכנ"ס בכדי שיוכל לעבור לפני התיבה? סימן סט סעיף א
תשובה: זה לשון מרן בסימן סט סעיף א "לאחר שסיימו ברכת יוצר אור אומר (העובר לפני התיבה) אבות וגבורות וקדושה ואתה קדוש, וזה נקרא עובר לפני התיבה. ואין עושין דברים אלו בפחות מי' משום דהוי דברים שבקדושה. וצריך לחזור אחר ו' שלא שמעו, דהיינו רוב העשרה. ואם אינם נמצאים, אפי' בשביל אחד שלא שמע אומרים. ואפי' מי ששמע יכול לפרוס על שמע ולעבור לפני התיבה בשביל אותו שלא שמע, ומ"מ אם אותו שלא שמע בקי לפרוס על שמע ולעבור לפני התיבה מוטב שיפרוס ויעבור לפני התיבה הוא, משיפרוס ויעבור לפני התיבה אחר, שכבר שמע. הגה: ומי שעובר לפני התיבה ואמר ג' הברכות הראשונות ישלים כל התפלה ולא יפסיק, אע"פ שכבר התפלל, אבל האחרים יכולין להפסיק אח"כ".
שאלה יח: מה נקרא פורס על שמע? סימן סט סעיף א
תשובה: זה לשון מרן בסימן סט סעיף א "אם יש בני אדם שהתפללו כל אחד בפני עצמו ביחיד, ולא שמעו לא קדיש ולא קדושה, עומד אחד מהם ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה יוצר אור ולא יותר, וזה נקרא פורס על שמע לשון חתיכה פרוסה, שאין אומרים אלא קצת ממנה. הגה: ועכשיו לא נהגו לומר כל ברכת יוצר אור, אלא אומרים קדיש וברכו והם עונים אחריו ברוך ה'" וכו'.
שאלה יט: אדם שבא מאוחר לבית הכנסת ורוצה לשמוע קדושה, והוא עוד לא התחיל להתפלל, האם מותר לו להתחיל להתפלל בעמידה של שחרית יחד עם הש"צ ואחר כך יקרא יוצר אור? סימן ס"ט ס"א
תשובה: עיין בסימן ס"ט ס"א בהגה"ה "ומי שעובר לפני התיבה ואמר ג' ברכות הראשונות ישלים כל התפלה … וכל שכן שאם לא התפלל …. תחילה שישלים תפילתו אף על פי שיצטרך לקרות אחר כך קריאת שמע ולא יסמוך גאולה לתפלה (בית יוסף בשם מהרי"א) נמצא לדעת הרמ"א שהפורס על שמע והעובר לפני התיבה שלא קרא קר"ש עדיין, כשמסיים תפלת עמידה קורא קר"ש אעפ"י שאינו סומך גאולה לתפלה דשרי. ועיין במשנה ברורה שם דדעת המגן אברהם דאין נכון לעשות כן לכתחילה לבטל מצות סמיכת גאולה לתפלה משום קדושה.
שאלה כ: אם ידו בתוך בית הכסא והוא עומד בחוץ והקיר עומד כמחיצה בינו לבין בית הכסא, האם מותר לו לקרוא ק"ש על המיטה? סי' ע"ו ס"ד
תשובה: בגמ' ברכות כה. ישנה מחלוקת בין רב הונא שמתיר דכתיב כל הנשמה תהלל י-ה ולא כל הגוף לבין רב חסדא שאוסר דכתיב כל עצמותי תאמרנה. ונ"ל ללמוד מכאן שלכו"ע מותר לקרות ק"ש אם הוציא את ידו החוצה, ואין צורך בנטילה מחמת זה שהיתה ידו בתוך בית הכסא. וממילא נלמד מכאן שאם נטל ידיו לאכילה בתוך בית הכסא ונגבם שם ויצא יכול לאכול בלא נטילה חוזרת, וכ"ש אם הוא מנגבם חוץ מבית הכסא.
ותוך כדי לימוד הדף היומי מצאתי את אותה המחלוקת במסכת יומא ל. "דאיתמר צואה על בשרו או שהיו ידיו בבית הכסא רב הונא אמר מותר לקרות קריאת שמע ורב חסדא אמר אסור לקרות קריאת שמע". וברש"י שם "ידיו בבית הכסא – מחיצה מפסקת, ובית הכסא לפנים מהמחיצה, וזה הכניס ידיו דרך חור שבמחיצה. ורב חסדא אמר אסור – משום כל עצמותי תאמרנה וגו', טעמא משום כל עצמותי, אבל משום זוהמת הריח – לא". מפורש מדברי רש"י שלכולי עלמא אם הוציא את ידיו החוצה, אפילו שהיו ידיו תחילה בתוך בית הכסא, אפילו לרב חסדא יכול לקרות קריאת שמע בלא נטילה.
שאלה כא: האם יש היתר לשתות קפה עם חלב קודם התפלה בין בשבת בין בחול? סי' פ"ט ס"ד
תשובה: ראיתי למה שכתב בזה בשו"ת יבי"א ח"ד או"ח סי' י"ב וז"ל: אולם בס' תורת חיים סופר (סי' פט ס"ק יא) הביא דברי שמן המאור הנ"ל וכתב, ואני לא ידעתי לחלק בין קפה לבד ובין בתערובת חלב, והרי שתיית הקפה מותר רק משום שיש בו קצת רפואה. ועי"ז יוכל לכוין דעתו בתפלה, וא"כ מאי נפקא מינה אם הוא עם חלב או בלא חלב. ובפרט שבשתיה יש להקל יותר. ע"כ. גם בשו"ת תשורת שי ח"א (סי' שסז) כ', דדוקא חלב בעין שלפעמים משכר (כדמשמע מלשון הרמב"ם הנ"ל) יש להחמיר, אבל קפה עם חלב וצוקר וכן טיי עם צוקר יש להקל, כיון שאין החלב והצוקר בעין, ואינם באים אלא לדחות המרירות, ומיישב דעתו עי"ז. ומיהו חלב בעין אין לשתות קודם תפלה, זולת למי שהוא חלש ואין לו רק חלב. ע"כ. (ולא נחית לחלק בין טבע החלב של זמנינו לחלב שבדורות הקודמים.) גם הגאון מהרש"ם בס' דעת תורה א"ח (סי' פט ס"ג) כ', ונ"ל דהאידנא שכל העולם שותים הקפה עם צוקר וכמעט א"א להם לשתות בלי זה, וכן קפה עם חלב, שוב ליכא חשש גאוה כששותהו קודם תפלה. זולת כששותה בכלי כסף הערוכים לזה כדרך העשירים המתנהגים בגדולות. ובסוף דבריו הביא סמך מהפמ"ג (סי' תרח א"א סק"ו), לענין מאכלי חלב בערב יוהכ"פ, דאפשר דחלב מעט בטיי בטל ברוב ומותר. ואף שהניח בצ"ע, י"ל דהכא שרי דלא הוי גאוה. עכת"ד. וכ"כ בס' קצות השלחן ח"א (סי' יא ס"ב), דהאידנא רבים נוהגים לתת מעט חלב לתוך הטיי או הקפה ששותים קודם תפלה, ועושין כן ליישוב הדעת וחיזוק הלב לתפלה. ומי שאפשר לו בלא זה יש לו להחמיר. ע"כ. הרי לפנינו כמה גדולים מרבני אשכנז שמתירים קפה עם חלב וצוקר לפני התפלה. ודברי הראבי"ה והגמ"י מורין כמותם. וכאשר עיני המעיין תחזינה מישרים. וע' בס' רוח חיים פלאג'י (סי' תרנ"ב סק"א). ודו"ק. עכ"ל. ואני מילדותי גדלתי בהבנה שאסור בשום אופן לשתות קפה עם חלב אלא קפה שחור גרידא ובקושי התירו לשתות עם סוכר. וכן אני נוהג עד עצם היום הזה.
שאלה כב: מנין לנו שהמתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה? סי' צ' ס"ו
תשובה: מסכת ברכות דף ג. "תניא, אמר רבי יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח (והמתין לי) עד שסיימתי תפלתי. לאחר שסיימתי תפלתי אמר לי: שלום עליך, רבי! ואמרתי לו: שלום עליך, רבי ומורי! ואמר לי: בני, מפני מה נכנסת לחורבה זו? אמרתי לו: להתפלל. ואמר לי: היה לך להתפלל בדרך! ואמרתי לו: מתירא הייתי שמא יפסיקו בי עוברי דרכים. ואמר לי: היה לך להתפלל תפלה קצרה. באותה שעה למדתי ממנו שלשה דברים: למדתי שאין נכנסין לחורבה, ולמדתי שמתפללין בדרך, ולמדתי שהמתפלל בדרך – מתפלל תפלה קצרה".
שאלה כג: האם מותר להתפלל בעל פה או חייב להתפלל מתוך הסידור? סי' צג
תשובה: ראיתי בספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות תפילה אות ב‘ שכתב ”כל סדר התפלה היה מתפלל על פה מלבד תפלת י"ח“.
ובשערי תשובה סימן צ"ו אות ב' "עבה"ט ולעיל סי' צ"ג כתב המג"א דהאר"י ז"ל היה מתפלל מתוך הספר כו' וכתב שבספר הכוונות כתב דפסוקי דזמרה ויוצר אור היה אומר מתוך הסידור אך תפלת י"ח היה אומר בעינים סגורות, וכתב מח"ב שכ"א ישער בעצמו אם יוכל לכוין יותר מתוך הספר או בע"פ וככה יעשה עפ"י מדותיו".
ובערוך השולחן סימן צ"ג כ' "ויש מתפללים מתוך הסידור כדי שיכוין יותר וכ"כ בספר הכוונות אך באמת הכל לפי מה שהוא אדם [מג"א סק"ב] דיש אנשים שבתוך הסידור אין להם כוונה ובע"פ יש להם כוונה ואשרי מי שעיניו סגורות כל התפלה מן ברוך שאמר עד עלינו דעצימת עינים מועיל מאד לכוונה ויש שנוהגים כן".
אבל המשנה ברורה סימן נ"ג הביא מה שכתב הפמ"ג ד"נכון אף ליחיד להתפלל מתוך הסידור כ"ש ש"ץ שאימת צבור עליו שיתפלל".
שאלה כד: האם מותר להתפלל תפלת שמונ"ע כאשר אדם נוהג במכוניתו? סי' צ"ד ס"ד
תשובה: איתא בשו"ע סי' צ"ד ס"ד "היה רוכב על החמור אין צריך לירד ולהתפלל אפי' אם יש לו מי שתופס חמורו אלא מתפלל דרך הלוכו וכן אם היה בספינה או ע"ג קרון אם יוכל לעמוד עומד ואם לאו יושב במקומו ומתפלל או אם היה הולך ברגליו מתפלל דרך הלוכו אף אם אין פניו כנגד ירושלים אפי' שלא במקום סכנה, כי אם יעמוד ויתפלל יקשה בעיניו איחור דרכו ויטרד לבו ולא יוכל לכוין והכל לפי הדרך ולפי המקום ולפי יראתו ויישוב דעתו. ויש מחמירין לעמוד באבות וראוי לחוש לדבריהם אם הוא שלא במקום סכנה".
ובדקדוק הדברים נראה בפשיטות שדבריו נכונים גם לזה הנוהג ברכב ולאו דוקא בקרון שאדם אחר מנהיגו דהא דומיא דמהלך ברגלו, ודומיא דרוכב ע"ג בהמה שהוא נוהג לבדו ושרי להתפלל תוך כדי נסיעה. ונלע"ד דקו"ח דשרי בנוהג רכב. דאי שרי ברוכב ע"ג חמור או סוס שצריך להיות הרבה יותר עירני שלא יפול ממנו, על אחת כמה וכמה דשרי בנוהג ברכב שהוא יושב עליו בבטחה ויכול בשופי לכוין את דעתו בתפלה. עוד נ"ל דבנוהג ברכב עדיף שיתפלל דרך נסיעתו אפי' באבות אם קשה לו איחור הדרך. ואין עדיפות בעצירת הרכב ותפלה בעמידתו כשהוא יושב ברכבו, מבחינה זו שאיחור הדרך יגרום לו טירדה, וגם יתכן שיביא עצמו לידי סכנה בעצירתו במקום שאינו בטוח.
שאלה כה: איזה עדיפות מעשית יש לתפלת הצבור על זו של היחיד? סי' ק"א ס"ד
תשובה: כתב הבאר היטב בסי' ק"א ס"ד סק"ז שבצבור הקב"ה בעצמו מקבל תפלתם ולכן יכולים להתפלל בכל לשון שירצו. משא"כ המתפלל ביחיד אין תפלתו מתקבלת אלא דרך מלאכי השרת והם לא מבינים אלא בלשון הקודש, ולכן חייב להתפלל רק בלשון הקודש.
ולענ"ד אין דבריו נכוחים למבין, אם כשמתפלל ביחיד חייב להתפלל בלשון הקודש אף על פי שאינו מבין בלשון הקודש, היתכן שהמלאכים שאינם מבינים שפה אחרת מלבד לשון הקודש ימליצו עליו בו בזמן שהוא עצמו לא מבין מה הוא אומר? ועוד, וכי מה יעשה חולה בביתו שאינו מבין בלשון הקודש? האם עדיף שלא יתפלל? ועוד, הרי נשמת התפלה היא הכוונה, ואיך הוא יכול לכוין בלשון שאינו מבין. ולכן נ"ל שהמכוון מעומקא דליבא לא צריך את המלצת המלאכים שנאמר "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת". שהמתפלל באמת בלשון שמבין מכוון לכל מלה שמוציא מפיו ומבקש מעומק לבו, ולכן אינו זקוק למלאכים.
שאלה כו: "אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק". מה נקראת הפסקה? האם דוקא בדיבור, או אפילו בעמידה גרידא? והאם הליכה מהווה הפסק? ומה דין המפסיק?
תשובה: עיין מה שכתב בבאר היטב סי' ק"ד סק"ג כ' "דלא מצינו הליכה שנקראת הפסקה בשום מקום". ראיה מפורשת לדבריו שם בשו"ע ס"ב "היה מתפלל בדרך ובאה בהמה או קרון כנגדו יטה מן הדרך ולא יפסיק". וכן שם ס"ג כ' בשם הר"י "אבל יכול לילך למקום אחר כדי שיפול הנחש מרגלו". נמצא שאין איסור הפסקה בעת הצורך בהליכה אלא בדבור או בשהיה בעלמא. ועיין שם דאם שהה כדי לגמור את כולה ע"י אונס חוזר לראש. ואם לא ע"י אונס אלא בשוגג יש מחלוקת אם חוזר לראש או שחוזר לברכה שפסק בה. ואם לא שהה כדי לגמור את כולה בג' ראשונות חוזר לראש ובג' אחרונות חוזר לרצה ובאמצעיות חוזר לראש ברכה שפסק בה. סי' ק"ד ס"ג
שאלה כז: אדם טס באוירון ויש לו עצירת ביניים, האם צריך לחזור ולומר תפלת הדרך בטיסתו השניה שאחרי חניית הביניים? סי‘ ק“י ס“ה
תשובה: בשו“ע או“ח סי‘ ק“י ס“ה פסק ”אין לומר אותה אלא פעם אחת ביום, אפי' אם ינוח בעיר באמצע היום, אבל אם דעתו ללון בעיר ואחר כך נמלך ויצא ממנה לעבור חוצה לה או לשוב לביתו, צריך לחזור ולהתפלל אותה פעם אחרת“. ומינה מלמד לנידון דידן שהנח בחניית ביניים אינו צריך לאומרה שנית.
שאלה כח: מהו מקומן של הכריעות והזקיפות בתפלת שמונ"ע ומה חשיבותן? סי' קי"ג ס"ז
תשובה: איתא בזהר פ' פנחס חט"ו דף קי"א בכריעות העמידה – כל הכורע כורע בברוך וכל הזוקף זוקף בשם. (ואמי שמעתי רמז לכך – ה' זוקף כפופים) כריעות ד', וזקיפות ד'. ואינון שית סטרין שמים וארץ וד' רוחות. מוליך ומביא למי שד' רוחות שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו. ועוד ב' כריעות לשמאל ולימין ושתי זקיפות בעושה שלום. נמצא בס"ה ו' כריעות וו' זקיפות וביחד י"ב כריעות וזקיפות. וכל אחת מהם מכוונת כנגד ו' קצוות כנז"ל. ו' פעמים י"ב עולה ע"ב.
א"נ נ"ל לחדש עפ"י מה שכ' הזהר, כי ישנם ד' כריעות בלא עושה שלום, ובכל כריעה ישנם ג' נענועין כי צריך לכרוע בראש, בגוף ובזנב עד שיתפקקו ח"י חוליות שבשדרה. נמצא כי ישנן ד' כריעות כפול ח"י חוליות בס"ה ע"ב.
שאלה כט: מי יוצא ידי חובה בחזרת הש"צ וכיצד עליו לנהוג? סי' קכ"ד ס"א
תשובה: בשו"ע סי' קכ"ד ס"א איתא דמי שאינו יודע להתפלל יוצא בחזרת הש"צ וצריך לעמוד עמו ולכוין לכל ברכה וברכה שאומר הש"צ ולענות אמן. ולא יענה ב"ה וב"ש. ובסוף התפלה יפסע ג' פסיעות. וממילא בהכרח שהוא מבין בלשון הקודש דאי לאו הכי איך יכוין, ומשמע דבלאו הכי לא יוצא בתפלת הש"צ. אבל אם הוא עצמו מתפלל אפי' בלה"ק שאינו מבין יצא י"ח. מ"ב.
ובשערי תשובה סי' ק"ח ס"א סק"ב כ' שבדיעבד יוצא בתור תשלומין לתפלת ערבית בחזרת הש"צ דשחרית.
ובסעיף י' שם כתב מרן וז"ל: "מי ששכח ולא אמר יעלה ויבוא בר"ח או בחוה"מ או בכל דבר שצריך לחזור בשבילו יכוין דעתו וישמע מש"צ כל י"ח ברכות מראש ועד סוף כאדם שמתפלל לעצמו ולא יפסיק ולא ישיח ופוסע ג' פסיעות לאחוריו דכיון שכבר התפלל אלא ששכח ולא הזכיר אעפ"י שהוא בקי ש"צ מוציאו".
ועיין שם במ"ב סק"מ דאם הש"צ מבליע המלים אינו מוציא אחרים י"ח. ובס"ק מ"א כתב בשם הברכי יוסף שאינו אומר מודים דרבנן אלא יוצא במודים דש"צ וחייב הש"צ משום כך לאמר את כולה בקול רם ולא חציה בלחש.
למסקנה: ישנם ג' מציאויות לצאת י"ח בחזרת הש"צ. א. המבין בלה"ק ואינו יודע להתפלל. ב. במקום תפלת תשלומין של ערבית. ג. בשכח יעלה ויבוא או בכל דבר שצריך לחזור בשבילו כגון אם אמר משיב הרוח ומוריד הגשם או ותן טל ומטר בקיץ, ואיפכא בחורף.
שאלה ל: מתי ראוי לש"צ להתחיל בחזרת הש"צ, האם די ברוב מניין או שצריך שיהיו עשרה שומעין בדוקא? ואם הצבור מונה מאה אנשים האם צריך להמתין לרוב הצבור שיגמרו תפלתם או שדי בעשרה? סי' קכ"ד ס"ד
תשובה: איתא בשו"ע או"ח סי' קכ"ד ס"ד "כשש"צ חוזר התפלה, הקהל יש להם לשתוק ולכוין לברכות שמברך החזן ולענות אמן. ואם אין ט' מכוונים לברכותיו, קרוב להיות ברכותיו לבטלה. לכן כל אדם יעשה עצמו כאילו אין ט' זולתו, ויכוין לברכת החזן.
וכן פסק שם ס"ו בשו"ע הרב והוסיף טעם לדבר "כי חזרת הש"ץ נתקנה לאמרה בעשרה וכשאין ט' מכוונים לברכותיו נראה כברכה לבטלה לכן כל אדם יעשה עצמו כאלו אין ט' זולתו ויכוין לברכת הש"ץ".
וכן פסק שם ס"ט בס' ערוך השולחן והוסיף בשם הט"ז סק"ב "ומי שאינו שומע שאזניו אטומים אינו מועיל להתשעה אף שלמנין מצטרף דבעינן שומעים דוקא".
וממה שכתב הב"י שם סי' נ"ה אות ו – ז בשם הגהות מיימוניות פ"ח מה' תפלה אות ט' שכתב בשם הר"ם "שאם התחיל אחד להתפלל לבדו ואינו יכול לענות עמהם ואין כאן אלא תשעה שיוכלו לענות אפילו הכי מצטרף עמהם דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל אכל עשרה דבני קדושה נינהו שכינה שריא ותדע מקטן המוטל בעריסה דמצטרף לרבי יהושע בן לוי ואפילו למאן דפליג זהו משום דלא ידע למי מברכין ולאו בר קדושה הוא", משמע בהדיא שיש היתר מיוחד להתפלל חזרת הש"צ היכא שהעשירי הוא באמצע תפלתו, משום שהתחיל להתפלל לבדו, ולהמתין עבורו יהיה טורח צבור, אבל אם התחיל להתפלל ביחד עם הצבור נלענ"ד דלית מאן דפליג שצריך מדינא להמתין עבורו.
ואפי' בכהאי גוונא שהתחיל להתפלל לבדו כתב שם "אמנם טוב והגון להמתין עד שיגמור תפלתו כדי שיזכה גם הוא לענות עמהם ואפילו יש שם עשרה בלא הוא נכון להמתינו כדי שיזכה גם הוא כדפרישית ובלבד שיהא שהות להתפלל" עכ"ל. ומכאן שראוי והגון להמתין על כל המתפללים כדי שיזכו גם הם כל עוד שיש שהות להתפלל.
ובכאן יש לדקדק במש"כ "כדי שיזכה גם הוא לענות עמהם", הכוונה כמובן היא לענות לקדושה שלא יוכל לאומרה ביחיד. שהרי זוהי הסיבה העיקרית שהוא בא עבורה לביהכנ"ס, דאם מחמת הכוונה בברכות הש"צ הרי הוא מתפלל בפני עצמו ואין הוא זקוק לתפלת הש"צ להוציאו ידי חובתו. ואם משום שצריך להשלים מאה אמנים, הרי יוכל לענות אמן דברכות. והפשרה שיעמוד באמצע תפלתו בשתיקה ויכוין למה שהש"צ אומר בקדושה אינה אלא בדיעבד כדי להשקיט את אכזבתו, ואינו יוצא י"ח אמירת קדושה בשתיקתו.
וסיים הב"י "ומכאן למד מורי הרב הגדול מה"ר יעקב בי רב זללה"ה שאם היה אחד ישן מצטרף עם תשעה לקדיש ולקדושה דכיון דאיכא עשרה דבני קדושה נינהו שפיר שריא שכינתא עלייהו. ואח"כ מצאתי שכתב האגור בסי' רנ"ב וזה לשונו נשאל גדול הדור מהר"י מולין (שו"ת מהרי"ל על עשרה שהיו בבית הכנסת וישן אחד מהם אם יכולים להתפלל אע"פ שהוא ישן והשיב הא ר"ת צירף עם תינוק המוטל בעריסה ונהי דכתב הרא"ש דצריכי עשרה דצייתי מכל מקום חזינן דנהגו עלמא לצרף אע"פ שמשיחין שיחת חולין אע"ג דלבי מגמגם דשמא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו עכ"ל. וכדאי הוא מורי ז"ל לסמוך עליו" ע"כ לשון הב"י. הא בהדיא דלא שרי להתחיל חזרת הש"צ אם ישנם רק רוב עשרה, ולא התירו אלא בקושי ביחיד ישן או מתפלל, ולכו"ע ראוי להמתין על כל המתפללים שהתחילו את התפלה ביחד עם הש"צ עד שיסיימו תפלתם ובלבד שלא יאריכו ביותר.
מעניינת היא פסיקתו וטעמו של הקיצור שו"ע סי' כ' ס"ב שנתן טעם לכך שצריך שיהיו בדוקא תשעה שומעים ועונים הוא מפני שהוא הרי כבר התפלל בלחש ויצא ידי חובתו, ואינו חוזר רק בשביל השומעים. וז"ל: "בחזרת תפלת השליח צבור, כיון שהשליח צבור כבר התפלל בפני עצמו בלחש, ואינו חוזר את התפלה רק בשביל השומעים, ולכן צריכין שיהיו דוקא תשעה שומעין ועונין, שלא תהיינה ברכותיו לבטלה, ולכן כשיש מנין מצוצמם, צריכין להשגיח שלא יתחיל השליח צבור חזרת התפלה עד שיגמרו כולן תפלותיהן שיוכלו לענות". דבריו נכוחים למבין והם אוזרים כח לצעוד בצעדיו של הרמב"ם ולבטל כליל את החזרה, כמו שביטלו את הקידוש בביהכנ"ס בא"י בלילי שבתות. ויפתח הש"צ את התפלה בקול רם עד הא-ל הקדוש ויתפלל לאט עד שומע תפלה ומשם ואילך ימשיך בקול רם ויעלו הכהנים לדוכן ויברכו את העם. שהרי הטעם שחוזר את התפלה היא משום השומעים כי הוא והם כבר התפללו בלחש ואינם זקוקים לחזרתו, ונמצאים בין כה וכה ברכותיו לבטלה מאחר שלא זו בלבד שכמעט אין מי שמכוון לברכותיו, אלא גם שהוא עצמו כל מעייני לבו לסיים את תפלתו במהירות האפשרית ביותר, ולכשנצרף לזה את המציאות האמיתית שרוב הציבור רוצה לסיים את תפלתו במהירות, אין טעם באריכות התפלה על חינם.
שאלה לא: מנין לנו שצריך הש"צ לומר מודים מראש ועד סוף בקול רם? ומה מפסיד במה שקורא מקצתו בלחש? סי' קכ"ד
תשובה: כ' המ"ב בסי' קכ"ד סקמ"א שזה היוצא בתפלת הש"צ לא יאמר מודים דרבנן אלא יכוין לשמוע מודים דש"צ. וכ' בזה"ל "והאידנא שנוהגין איזה חזנים לומר המודים בתחלתו בלחש לא יוכל לצאת תפלתו ע"י הש"צ. ולא ידעתי מאיזה מקום יצא להם המנהג הזה… מ"מ תפלתו ניתקן להוציא מי שאינו בקי".
שאלה לב: איזה קטעים הם חלק מהקדושה העיקרית שבשלהם פוסק אם הוא עסוק בתפלה במקום שאסור להפסיק ולדבר? סי' קכ"ה ס"א
תשובה: בסי' קכ"ה ס"א ובבאה"ט שם סק"א איתא דנקדישך, לעומתם, ובדברי קדשך כתוב לאמור, הם עיקר הקדושה. ועיין במ"ב שם סק"א דכמה אחרונים סוברים דאפי' ימלוך נמי אינו מעיקר הקדושה וכ"ש לעומתם וכו' ובדברי וכו'. והמ"א והגר"א הו"ד בסי' ס"ו במ"ב שם סקי"ז פסקו שאינו פוסק לומר "ימלוך" וכ"ש "נקדש". אבל לעומתם וכו' משמע שאומר. וכן פסק הרה"ג עובדיה יוסף ש"ובדברי" אינו חלק מהקדושה ואסור להפסיק בו במקום שאסור להפסיק. וגם שאר הנוסח שמוסיפין בשבת ויו"ט אינו מעיקר הקדושה.
שאלה לג: על מה סמכו הצבור לומר בנגון עם הש"צ נקדישך? סי' קכ"ה ס"א
תשובה: מרן בסי' קכ"ה ס"א פסק "אין הצבור אומרים עם ש"צ נקדישך" אלא שותקין ומכוונין למה שש"צ אומר עד שמגיע לקדושה ואז עונים הצבור קדוש". ואמנם האר"י ז"ל פסק שיאמרו ביחד עם הש"צ נקדישך בלחש. וכתב שם המ"ב סק"ב בשם הח"א והש"א שיוכל לאמר עם הש"צ. ועם כל זאת כתב המ"ב שהמנהג הנכון הוא כמו שכ' השו"ע כי עמו נמשכו האחרונים והגר"א. "ומ"מ המנהג בימינו שאומרים הקהל ג"כ נקדש". ורוב הספרדים נהגו שהחזן בלבד מנגן נקדישך וכתר, והקהל שותקים ומכוונים. ויש פעמים שהציבור בקי במנגינה ואז כל הציבור מנגנים ביחד עם הש"צ.
שאלה לד: מהו מקור המנהג לכרוע כלפי שמאל ואח"כ לימין בקדושה כשאומר וקרא זה אל זה ואמר? סי' קכ"ה
תשובה: נ"ל הטעם משום שאנחנו אומרים "נקדישך ונעריצך כנועם שיח סוד שרפי קדש" או "נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום", ובשמי מרום נוטלים המלאכים רשות זה מזה כמש"כ האבודרהם על "שמונה עשרה" "וכן כתוב על יד נביאך וקרא זה אל זה ואמר. כלומר המלאכים נוטלים רשות זה מזה שלא יקדים האחד ויתחיל אא"כ פתחו כלם ביחד. וזהו שאמרו ביוצר כלם כאחד עונים באימה וכו'".
וכיון שאנחנו מתנהגים כמו המלאכים שקוראים זה לזה לקדש את ה', ומתארים איך הם קוראים זה לזה. המלאך שמשמאלנו שהוא מצד ימין של חברו המלאך, קורא לחברו שעומד משמאלו והוא מצד ימין שלנו.
אלא שקשה לי וכי המלאכים כורעים זה לזה והרי הם רק קוראים זה לזה, ומה ענין כריעה זו שנראית כאילו אנחנו כורעים למלאכים?
בס' חובות הלבבות שער הכניעה פ"ה האיר את עיני בדבריו "ואין ספק, שמעלת הנביאים למעלה ממעלתם, ותמצא הנביאים, כי היה כחם נמס וכורעים ומשתחוים בפגיעת המלאכים, כמו שאמר בדניאל ויהושע והרבה כמוהם, ותמצא בספרי הנביאים, כי המלאכים כורעים ומשתחוים לבורא יתברך, כמו שאמר וצבא השמים לך משתחוים. ואמר הן בעבדיו לא יאמין וגו' ובהיכלו כלו אומר כבוד. ואמר וקרא זה אל זה ואמר קדוש וגו'". וממילא גם אנחנו בשעת הקדושה בפגשנו את המלאכים ובשעה שאנחנו מקדשים את שמו ית' כשם שהם עושים, גם אנחנו כורעים כלפי המלאכים.
ולכאורה מה לנו ולמלאכים בבואינו לקדש את שמו ית'? ומדוע אנחנו לא יכולים לקדשו בלעדם? נ"ל הטעם לפי מאי דאיתא בזוהר פרשת בלק ישראל הם שותפים עם המלאכים במה שנמסר להם לקדש את שמו ית', ואין למלאכים רשות לקדש את שמו ית' בלא ישראל. והם לא רשאים לומר זה לזה קדוש קדוש קדוש אלא כאשר ישראל מקדשים אותו ית' למטה.
וז"ל הזהר הק': "שבחא עלאה דלא אתמסר למלאכי עלאי בלחודייהו אלא בהדי ישראל מאן איהו קדוש, ברכה אתמסר לון בלחודייהו כמה דאתמסר לישראל. אבל קדוש לא אתמסר לון בלחודייהו אלא בהדי ישראל דלא מקדשי קדושה אלא בהדי ישראל, ואי תימא והא כתיב וקרא זה אל זה ואמר? אימתי, בזמנא דישראל מקדשי לתתא, ועד דישראל לא מקדשי לתתא אינון לא אמרי קדושה. בגין דקדושה מתלת עלמין סלקא ולא מתרין והיינו וקרא זה הא חד, אל זה הא תרין, ואמר הא תלתא, תלת עלמין אינון לקבלייהו תלת קדושות, ובגין כך שבחא דישראל דנטלין קדושה לתתא בלחודייהו, א"ר אלעזר הכי הוא ודאי ומלין אלין אוקימנא לון, ותו אוקימנא דהא תלת קדושות אתמסרו לישראל לתתא, מן האי קרא והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני יי', והתקדשתם חד, והייתם קדושים תרין כי קדוש אני יי' הא תלתא הכא אתמסר לון קדושה".
שאלה לה: האם מותר לחזן להתפלל עמידה עד הא-ל הקדוש וכולם ממשיכים להתפלל בלחש אם הזמן מצומצם או לשום סבה אחרת? והאם עדיף שהחזן יתפלל כל התפלה בקול רם כמו שעשה הרמב"ם ושאר הציבור ימשיכו תפלתם במהירות והכהנים יעקרו רגליהם קודם העבודה ויעלו לדוכן ואדם אחר יקרא "כהנים"? ומה הדין אם הם עדין עסוקים בתפלתם, האם מותר להם להפסיק, להסתובב, ולברך את העם? ומתי יטלו את ידיהם? סי' קכ"ח
תשובה: כך נהגו אבותינו ואבות אבותינו מדורי דורות, שכאשר הזמן מצומצם או לשום סבה אחרת שמתפלל החזן בקול רם עד הא-ל הקדוש. וידוע מנהגו של הרמב"ם ז"ל באלכסנדריא של מצרים שכל תפלותיהם היו ביחד עם הש"צ מלה במלה ללא חזרת הש"צ. והרה"ג עובדיה יוסף זצ"ל פסק שאם יש מנין מצומצם באופן שאין עשרה שמכוונים לתפלת הש"צ, שהש"צ אומר תפלה אחת בלבד בקול רם עד ברוך אתה ה' הא-ל הקדוש".
וממילא החזן יכול גם לומר את כל התפלה בקול רם כאשר הצבור מתפללים בלחש. וכשמגיע זמן של ברכת כהנים חייבים לעקור את רגליהם ב"רצה" ויהפכו פניהם כלפי העם בברכת כהנים ואין זה מקרי הפסק. ולענ"ד עדיף שירחצו הכהנים את ידיהם קודם תפלת הלחש ויעלו לדוכן בהודאה. שאם ירוצו יאבדו את כוונתם בתפלה, וכל מחשבתם תהיה רק לסיים את התפלה. ונ"ל שהש"צ יכול להקריא לכהנים אף על פי שזוהי תפלתו הראשונה שאין זה מקרי הפסק. ואם הש"צ עצמו הוא כהן ומובטח לו שיחזור לתפלתו יכול גם הוא להפוך את פניו כלפי העם ולברכם.
וראיתי בסי' קכ"ח בבאה"ט סקי"א שכ' בשם הרדב"ז ח"א סי' רצ"ג שכהן המתפלל שמונ"ע בלחש ואין שם כהן אחר פוסק ועולה לדוכן. ואם יש שם כהנים אחרים אינו פוסק. ומינה נלמד בקו"ח לנד"ד דאי שרי ליה להפסיק באמצע ברכות אחרות שאינן בברכת ההודאה, כ"ש שפוסק בברכת ההודאה שהוא במקום הראוי לנשיאות כפים.
ואפשר שלא התכוון הרדב"ז להתיר לכהן לעלות לדוכן אם הוא באמצע תפלת הלחש אם אינו בדיוק בברכת ההודאה, דרק בכה"ג מיירי להתיר. ומה שכתב פוסק היינו עולה לדוכן, ללמד שההליכה בתוך תפלת שמונ"ע לא מקרי הפסק רק הדיבור או השהיה זמן ארוך בלא תפלה. ומלשון הבאה"ט שם סקל"ו משמע שלא חששו אלא שמא יתבלבל ולא יוכל לחזור לתפלתו ולכן כתב שם דלדידן שמתפללין מתוך הסידור מובטח שיחזור לתפלתו. ועוד כתב שם הפר"ח שעולה אפי' יש שם כהנים אחרים. ובכאן קיל טפי, שהרי הוא לא אומר את כל התפלה בקול רם, שאפי' יתבלבל קצת יוכל לחזור למקומו הראוי גם בלא סידור. ואין לומר שמה שהשתמש מרן במלה "פוסק" דמשמע בברכות אחרות, שהרי אפילו אם הוא בברכת ההודאה מקרי פוסק במה שעולה לדוכן לברך ברכת כהנים.
וגם הש"צ העולה לנ"כ חייב לעקור רגליו קודם שגמר רצה ולא מקרי הפסק, מכיון שבכוונתו לעקרם כדי לעלות לדוכן. ולמדנו שהאיסור להתפלל בקול רם אינו אלא כדי שלא לבלבל את שאר המתפללים, והיה נראה לכאורה דלדידן שכל אחד מתפלל מתוך הסידור כל השנה דין כל השנה כדין ר"ה ויו"כ דשרי להתפלל בקול רם מכיון שאין לחוש לבלבול המתפללים. אבל מלשון הזהר משמע שאסור להתפלל בקול רם אפילו הוא יחידי בביתו.
שאלה לו: מנא לן שאסור להתחיל בברכה קודם שיסיים הצבור לומר אמן, ולא יאמרו אמן קודם שיסיים הש"צ הברכה, וה"ה לקדיש ולכל דבר אחר? סי' קכ"ח סי"ח
תשובה: שו"ע או"ח סי' קכ"ח סי"ח "אין המקרא שקורא כהנים רשאי לקרות כהנים, עד שיכלה מפי הצבור אמן שעונים אחר ברכת מודים. ואין הכהנים רשאים להתחיל ברכת אשר קדשנו בקדושתו של אהרן, עד שיכלה דיבור קריאת כהנים מפי הקורא. ואחר שברכו הכהנים אשר קדשנו בקדושתו של אהרן אינם רשאים להתחיל יברכך, עד שיכלה מפי כל הצבור אמן שעונים אחר ברכת אשר קדשנו בקדושתו של אהרן. וכן אינם רשאים להתחיל בתיבה, עד שתכלה התיבה מפי המקרא. ואין הצבור עונין אמן, עד שתכלה ברכה מפי הכהנים". ומינא נלמד לכל דבר אחר בתפלה.
שאלה לז: כהן שנשא גרושה האם מותר לעלות לתורה בשאר העליות מלבד עליית כהן? סי' קכ"ח סעיף מ'
תשובה: איתא בשו"ע או"ח סי' קכ"ח ס"מ כהן שנשא גרושה, לא ישא כפיו ואין נוהגין בו קדושה אפילו לקרות בתורה ראשון. ואפילו גירשה או מתה, פסול עד שידור הנאה על דעת רבים, מהנשים שהוא אסור בהם. ומכאן שלא נאסר לעלות לתורה שלישי וכיו"ב.
שאלה לח: אדם שרגיל במשכב זכר האם מותר להעלותו לתורה? סי' קכ"ח סעיף מ'
תשובה: היה נראה לכאורה שכשם שלמדנו לעיל בענין כהן שנשא גרושה שלא נדחה מלעלות עליית ישראל אעפ"י שאסור לו לעלות בתור כהן. כמו כן המחלל שבת בפרהסיא יהיה מותר להעלותו לתורה אלא שיש דיעות שחוזר החזן לקרוא את הקטע שקרא עבורו כשקורא לאיש הבא אחריו וה"ה לדידן. מאידך יש לדחות דשאני כהן שאינו חייב מיתה על זה שנשא גרושה משא"כ השוכב משכב זכור עליו נאמר "מות יומתו דמיהם בם". וכן שאני המחלל שבת בפרהסיא אעפ"י שגם הוא חייב מיתה, מ"מ אפילו בזמן שהיתה סנהדרין הוא לא היה נהרג כי כמעט לכלם יש דין תינוק שנשבה מחמת שחונכו בדרך של חילול שבת והולכים בדרכי אביהם, להם הם מאמינים בכל מעשיהם, מה שאין כן הרגיל במשכב זכור שאף על פי שאין בימינו את הכח להורגו מ"מ בודאי שהוא חייב מיתה, ואיך נעלה אותו לתורה? שהרי בכך אנחנו נותנים גיבוי וגושפנקא למעשיו. ואין ללמד עליו זכות ולומר שאדם זה חולה במחלה זו שהוא נמשך אחרי אנשים זכרים, ואם ידחה מביהכנ"ס ומהיותו מצטרף למנין ולעלות לתורה וכו' יש חשש שידחה עצמו מכלל ישראל ויבטל את כל התורה כלה. שאם תאמר כן מדוע קבעה לו התורה עונש סקילה, "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם" והרי הוא חולה ואנוס? אלא התורה קבעה שהיא תועבה ושאין לקבלו בטענות שווא שאפשר שיתרפא מחוליו וישנה את דרכיו, ונא' אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. ונאמר דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום, אלא בודאי שהתורה היא שקבעה שאין ללמד עליו זכות, ובפרט אם הוא מפורסם בחטאיו, שאז אם יתנו לו עליה לתורה, במשך כל זמן עלייתו, יגרום לכל הציבור הרואים אותו לדבר עליו לשון הרע ממש בקריאת התורה.
שאלה לט: האם חייב אדם בנפילת אפים אם הוא מתפלל ביחיד בביתו? סי' קל"א ס"ב
תשובה: בשו"ע סימן קל"א ס"ב "נפילת אפים מיושב, ולא מעומד. הגה: י"א דאין נפילת אפים אלא במקום שיש ארון וס"ת בתוכו,
וכתב הט"ז שם ס"ק ה' "ארון לאו דוק' אלא ס"ת לחוד וכ"ה ברוקח בב"י וז"ל וסי' לדבר דכתיב במלחמת העי ויפול על פניו לפני ארון ה' ע"כ ובב"י כתב ואני אומר אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה. ולי נראה שהרי כתיב במעשה פילגש בגבעה ויבכו וישובו לפני ה' ה"נ נימא התם דבכייה ותשובה היא דוק' במקום שיש ס"ת ולא במקום אחר? אלא ודאי דאין למדין כן ממ"ש לפני ה' ה"נ כאן. גם מדברי הרא"ש שמבי' ב"י משמע דלא ס"ל כן שכ' דוק' כשהוא מתפלל בצבור ובשביל הצבור אבל היכא דמתפלל בינו לבין עצמו בביתו שפיר דמי דהיכ' דמתפלל עם הצבור כסיפ' ליה כו'. משמע דגם בינו לבין עצמו בביתו הוא שייך דין נפילת אפים וזה ודאי א"ל דבביתו הפתוח לבה"כ קאמר ותו דזה הוה בצבור ומ"מ נר' לרמ"א לקבוע הלכה כן כרוקח. אבל בלא זה אומרים תחינה בלא כיסוי פנים, וכן נוהגים (ב"י בשם רוקח סי' שכ"ד).וחצר בהכ"נ הפתוח לבהכ"נ, (מהרי"ל) או בשעה שהצבור מתפללין אז, אפי' יחיד בביתו אומר תחינה בנפילת אפים (ד"ע פי' אגור). ע"כ לשון הט"ז
וכתב המשנה ברורה שם ס"ק י"א "ואם אין שם ס"ת רק שאר ספרים דעת הא"ר והדה"ח דלא יפול על פניו רק יאמר המזמור בלא נפילת אפים ויש חולקין בזה. (הם עולת תמיד ושיירי כנסת הגדולה כפי שנתבאר בשער הציון שם ס"ק ט') ובמקום שיש ס"ת לכו"ע אפילו יחיד בביתו נופל על אפיו".
נמצא שיש בזה חילוקי דיעות והרוצה לפטור את עצמו יש לו על מה לסמוך.
שאלה מ: ביכנ"ס שיש בו אולם רחב והוא משמש גם כבית מדרש ובצידו עוד חדרים שבהם מתפללים ולומדים. וכשיש ברית מילה, עורכים אותו בדרך כלל באולם הגדול. האם יש לומר תחנון בשאר החדרים? סימן קלא ס"ד
תשובה: ז"ל השו"ע סימן קלא ס"ד "נהגו שלא ליפול על פניהם בבית האבל, ולא בבית החתן, ולא בבהכ"נ ביום מילה, ולא כשיש שם חתן. הגה: ודוקא שהמילה או החתן באותו ב"ה, אבל אם אין המילה בבהכ"נ, אע"פ שהיא בבהכ"נ האחרת, אומרים תחנון (פסקי מהרי"א סי' פ"א); וביום המילה שאין אומרים תחנון, דוקא שחרית שמלין אז התינוק, אבל מנחה אע"פ שמתפללין אצל התינוק הנימול, אומרים תחנון; מה שאין כן בחתן, שאין אומרים תחנון כל היום, כשמתפללין אצל החתן (הגהות מיימוני פ"ה מה"ת) ולא מקרי חתן אלא ביום שנכנס לחופה".
מדברי מרן "ולא בבהכ"נ ביום מילה", משמע שכל אותו היום אין אומרים תחנון בביהכנ"ס. וברור ששם תתקיים, או שנתקיימה כבר המילה. שהרי קודם לכן כתב "ולא בבית האבל", וכמובן שבביתו דוקא. כיו"ב במילה כתב בביהכנ"ס כי כך היה מנהגם למול בביהכנ"ס. א"נ יש לומר הטעם שכתב בביהכנ"ס כי קרוב לוודאי נמצאים שם אחד מבעלי הברית. אבי הבן, המוהל או הסנדק, שאז אפילו אם המילה במקום אחר אין אומרים תחנון.
שאלה מא: ספרדי שמתפלל בבית כנסת של אשכנזים, האם רשאי ליפול על פניו או שרק מטה את פניו קצת? סי' קל"א ס"ח
תשובה: נראה שיש בזה מחלוקת בהלכות תפילה פרק ה הלכה יד בין הרמב"ם שכתב "כשהוא עושה נפילת פנים אחר תפלה יש מי שהוא עושה קידה ויש מי שהוא עושה השתחויה ואסור לעשות השתחויה על האבנים אלא במקדש כמו שבארנו בהל' עבודת כוכבים ואין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא א"כ הוא יודע בעצמו שהוא צדיק כיהושע אבל מטה פניו מעט ואינו כובש אותן בקרקע, ומותר לאדם להתפלל במקום זה וליפול על פניו במקום אחר", לבין הראב"ד שהגיה שם "א"א בירושלמי ובלבד יחיד על הציבור ואית דגרסי ובלבד יחיד בציבור". ונ"מ לספרדי שמתפלל בבית כנסת של אשכנזים שלדעת הראב"ד נופל על פניו ואילו להרמב"ם רק מטה פניו מעט.
שאלה מב: מנא לן שאסור לומר קדושה ביחיד? ומאידך מנ“ל שאסור לומר תרגום של קדושה דסידרא (ובא לציון) ברבים? סי' קל"ב ס"א
תשובה: ראיתי מש“כ בזהר על פ‘ תרומה ”סימן לרזא דא שנים מקרא ואחד תרגום שנים לישנא דסגיאין איהו, דודאי קדושה דלשון הקדש אסיר איהי ביחיד. קדושת תרגום אסיר איהו בסגיאין אלא ביחיד לעולם“. פי' אמירת קדושה בלשון המקרא דוקא ברבים ואילו אמירת קדושה בל' התרגום רק ביחיד.
שאלה מג: מדוע בתפלת "אין כא-להינו" נבחרו מלים אלה בלבד "אין כא-להינו", "מי כא-להינו", "נודה לא-להינו", "ברוך א-להינו", "אתה הוא א-להינו"? סי' קל"ב ס"ב
תשובה: עוד ראיתי בספר מנורת המאור להרז"ה פ"ב – תפילה וזה לשונו: "ואחר שיניח תפלין יסדר מאה ברכות. וכו' ומשה ע"ה תיקנן, ודבר זה מסורת בידינו מרבותינו, וראיה לדבר מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים. וכו' ויראה שאחר שהתקין אותן משה רבינו ע"ה שנשתכחו ובא דוד ע"ה ותקנם. וכו' ואלה הן מאה ברכות על סדר הגאונים ז"ל: וכו'. ובשבתות וימים טובים, וכו'. באספדמקי ומיני מגדים, במיני פירות ובמיני בשמים, וכו' ומי שאין לו מיני פירות ולא בשמים להשלים מאה ברכות, וכו'. נהגו בצרפת ובספרד לומר אחר תפלה אין כאלהינו אין כאדוננו כדי להשלים", וכו'. ע"כ.
נ"ל לחדש הטעם שקבעו מלים אלה בדוקא כי המלים "אין", "מי", "נודה" הם בר"ת "אמן". ואח"כ "ברוך", "אתה" לרמוז על ענית אמן אחרי כל ברכה הפותחת במלים "ברוך אתה". ואמירתם היא במקום ברכות להשלמת מאה ברכות.
כל כל פנים מדבריו למדנו שלא נהגו לומר אין כא-להינו אלא בשבת כדי להשלים מאה ברכות. וצריך להבין איך "אין כאלהינו אין כאדוננו וכו'" משלים בתור ברכה? ונראה לי כי הוא מעין ד' ברכות כדלהלן: אין, כא-להינו, כאדוננו, כמלכנו, כמושיענו. מי כא-להינו…, נודה לא-להינו…, ברוך א-להינו…, אתה הוא א-להינו…, וכו'. וכשנסדרן בסדר של ברכה יהיה סדרן: ברוך, אתה, אדוננו, (בא"ה) כא-להינו, (א-להינו) כמלכנו (מלך) – והכוונה אין כמלכנו בעולם, נודה. ובנוסח הברכות "ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם נודה….". ולמדנו שאף על פי שאין זה כסדר הברכות נחשבות בדוחק השעה כברכות לענין ק' ברכות. עוד למדנו שמנהג זה הוא לכל ישראל שהרי צרפת היא עירו של רש"י ז"ל והיא סמל לקהילות אשכנז, וספרד והיא היתה גם משכן קהילות הספרדים. ועדיין צריך עיון מדוע אומרים את זה כל יום, ומדוע בימינו אפילו בשבת? ואולי נגזר עליהם שלא לברך והחביאו את ברכתם במלים אלה.
שאלה מד: עשרה שהתחילו להתפלל ואחרי שמונ"ע יצאו מקצתם. הּאם אומרים קדיש תתקבל? סי' קלג
תשובה: ראיתי בילקוט יוסף ה' סליחות סקכ"ה דקיי"ל כמ"ש הרמב"ם בתשובת הר"מ שאין לאומרו שאין הקדיש חלק ממה שהתחילו תחילתו בעשרה. ותמהתי מאחר שהיו עשרה בתפלת שמונ"ע, וקדיש תתקבל עולה על התפלה למה לא יאמרו קדיש תתקבל?
שאלה מה: מעשה שהיה שקראו לכהן במקום לוי משום שחשבו שאין לוי בביהכנ"ס, ואח"כ בא הלוי. האם יחליף את הכהן או שיחזור הכהן לקרוא במקום לוי? סי' קל"ה ס"ו
תשובה: עיין בסי' קל"ה ס"ו בדין היכא שקראו ישראל במקום כהן ותיכף נכנס הכהן לביהכנ"ס, שאעפ"י שאמר הישראל ברכו וענו הקהל אחריו, כל שלא פתח בברכה לא מקרי התחיל ויעמוד הכהן במקומו ויברך. וה"ה הכא, שיעמוד הלוי ויברך כיון שזה שקראו לכהן לעלות במקום לוי היה בטעות ואפי' אם אמר "ברכו" כל שלא הזכיר שם ה' בברכה לא מקרי התחיל בברכה. והיה נראה לומר דבשלמא כשעלה הישראל במקום כהן, מאחר שאמרו אין כאן כהן, ויש לחוש שמא יצא עליו לעז שהוא פסול לכן יעמוד הכהן ויברך במקומו. אבל כשקראו לכהן במקום לוי לא אומרים אין כאן לוי ואין חשש שיאמרו שהוא לוי פסול, לכן אין הכי נמי יעמוד הכהן במקום לוי. אלא שבאמת אין חילוק בזה שהרי אם פתח בברכה לכו"ע הוא ממשיך ולא חוששים לשום לעז.
שאלה מו: אחד התחיל לברך ברכת התורה "אשר נתן לנו", והעירו לו לברך "אשר בחר בנו", האם צריך לחזור לראש הברכה או די שיחזור ל"אשר בחר בנו"? סי' קל"ט ס"י
תשובה: עיין שו"ת באר שבע סי' ל"ז שהביא את תשובת המהרי"ל שצריך לחזור לראש הברכה. ודחה את דבריו דבברכות אזלינן בתר החיתום כמ"ש הרי"ף, הרא"ש והראב"ד והטור גבי ברכת יוצר אור. ואף דגבי ברכות הנהנין מצריך הרמב"ם שיחזור, כיון שהכל אזיל בתר כוונתו, אבל הפוסקים דלעיל חלקו עליו בזה, ואמרו דאף בברכות הנהנין חוזר למקום שטעה, ואינו חוזר לראש הברכה, וה"ה הכא. עוד כתב דגבי ברכות התורה אפשר שגם הרמב"ם יודה שאינו חוזר כיון שלא בירך ברכה שאינה ראויה, אלא ששינה את סדר הברכות, והא שנינו לענין ברכות ק"ש סדר ברכות אינן מעכבות, וה"ה בברכות התורה. ולכן לא זו בלבד שאינו צריך לחזור לראש הברכה, אלא גם שאם חזר הברכה עובר בלא תשא.
שאלה מז: אחד שעלה לתורה ובירך אשר בחר בנו ושכח לומר ברכו, מה דינו? סי' קל"ט ס"י
תשובה: עיין בשו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' מ' שהביא בזה את תשובת רב פעלים שאינו חוזר אלא ממשיך הברכה. ואמנם אם אמר ברכו מדעתו אחר הברכה יש לו על מי לסמוך ואין כאן הפסק כיון שתקנו לאומרה קודם קה"ת, ולכן אין מוחין בידו. אבל בשו"ת משיב שלום סי' נ"א העלה שאם כבר הזכיר ה' אינו חוזר ולא אומרה בסוף כדי שלא להפסיק בין ברכה לקריאה.
שאלה מח: אחד שהתחיל ברכו וקודם שיתחיל ברכת התורה התחיל הפייטן לזמר פיוט נוסף ולא רצה להפסיק עד גמירא. אם צריך העולה לחזור לברכו או להתחיל בברכה? סי' קל"ט ס"י
תשובה: עיין בשו"ת בית יהודה חאו"ח סי' ל' שכ' שברכו הוא חלק בלתי נפרד מברכת אשר בחר בנו שצריכה לבוא אחריו ולפיכך אם הפסיק בשירה או אפי' בד"ת ביניהם הוי הפסק וצריך לחזור שוב ולומר ברכו.
שאלה מט: אחד שהתחיל לברך ברכות התורה והראה לו הש"צ פרשה שונה מזו שצריך לקרוא ואחר שהתחיל לקרוא נוכח לדעת שצריך לגלול הספר לאותו מקום. האם צריך העולה לחזור ולברך? סי' קל"ט ס"י
תשובה: ראיתי להרה"ג עובדיה יוסף שכתב בספרו ילקוט יוסף סי' ק"מ בהערותיו שם שאעפ"י שדעת מרן כי"א בתרא שדימה דין זה לתורמוסין שנפלו מידו שצריך לחזור ולברך, אבל כיון דרבו הפוסקים דסבירא להו שאינו צריך לברך, כיון שבירך על קריאתו בספר התורה שלפניו אפי' שצריכים לגלול לית לן בה. זאת ועוד, הביא את פסק מרן החיד"א שאין צריך לחזור ולקרות, ואפי' אם צריך להביא ספר אחר דעת הקורא היא על איזה ספר שיביאו שבו תהיה הקריאה הנכונה והראויה לאותו היום ולאותה עליה. ואנן קי"ל דספק ברכות להקל אפי' נגד מרן. אבל אם הראו לו פרשה שאינה מחובת היום והיו צריכים לגלול לפרשה של אותו היום, דעת המבי"ט שצריך לחזור ולברך. והרה"ג עובדיה יוסף פסק שגם בזה הלכה למעשה שאינו חוזר לברך כדלעיל. ויש לי ראיה לדבריו שהרי אם בירך על התורה ומיד בתחילת קריאתו נמצא טעות בספר תורה שמוציאים ספר תורה אחר מהארון, אינו מברך שוב על הספר שהוציאו מהארון.
שאלה נ: האם מותר לעולה לתורה לקרוא ביחד עם הש"צ את הפרשה באופן שמשמיע את קולו? סי' קמ"א
תשובה: ראה מש"כ הבית יוסף או"ח סי' קמ"א אות ב' וז"ל "ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב שמעתי שכתוב בספר הזוהר שאין לקרות כלל אלא אחד וראוי לחוש לדבריו אם האמת הוא כך שאני לא ראיתיו כתוב אלא ששמעתיו עכ"ל
ואני הקטן זכיתי למוצאו והוא בפרשת ויקהל (רב:) וז"ל "ואסיר למיקרי באורייתא בר חד בלחודוי ושתקין ושמעין מלה מפומיה כאילו קבלין לה האי שעתא מטורא דסיני ומאן דקרי באורייתא ליהוי חד קאים עליה ושתיק דלא ישתכח בר דיבור חד בלחודוי לא תרין דיבורים לשון הקודש חד וחד הוא לא תרין ואי תרין משתכחין בס"ת גריעותא דרזא דמהימנותא איהו וגריעו דיקרא דאורייתא".
וקודם לכן כתב מענין תפלת עמידה בזה"ל: "אי ההיא צלותא אשתמעת לאודנין דבר נש לית מאן דציית לה לעילא ולית דצייתין ליה אחרנין בר מאן דשמע בקדמיתא בגין כך בעי לאסתמרא דלא ישמעון לההיא צלותא בני נשא ותו דמילתא דצלותא אתאחדא בעלמא עילאה ומלה דעלמא עילאה לא איצטריך למישמע כגוונא דא מאן דקרי בספרא דאורייתא חד קארי וחד לישתוק ואי תרי קראן באורייתא גרעי מהימנותא לעילא" ע"כ.
שאלה נא: האם צריך העולה לתורה לקרוא עליתו בלחש עם הש"צ? והאם יוצא י"ח אם אינו קורא עמו כלל? סי' קמ"א
תשובה: כתב הבית יוסף או"ח סי' קמ"א אות ב' וז"ל "וכיון דלדברי הזוהר אסור לקרות אלא אחד לבד ועכשיו שנהגו ששליח ציבור הוא הקורא העולה אסור לקרות אע"פ שלדברי הפוסקים צריך לקרות, ואם לא יקרא, כתבו דהוי ברכה לבטלה, מאחר שלא נזכר זה בתלמוד בהדיא לא שבקינן דברי הזוהר מפני דברי הפוסקים. ועוד דהא איכא למימר דכל שהעולה שומע מה ששליח ציבור קורא ומכוון לבו לדבריו הרי הוא כקורא דשומע כעונה הילכך צריך ליזהר העולה מלקרות עם שליח ציבור. ומיהו אפשר שאפילו לדברי הזוהר רשאי לקרות והוא שלא ישמיע לאזניו וכן משמע מהלשון השני שכתבתי דמדמה ליה לתפלה שאסור להשמיע לאזניו ואע"פ שבלשון הראשון שכתבתי לא הזכיר אלא דיבור אפשר דכל שאינו משמיע לאזניו לא קרי ליה דיבור וכן ראוי לעשות לקרות העולה בנחת בענין שלא ישמיע לאזניו". עכ"ל.
משמע מדבריו שאפי' אם הוא עומד שם בשקט אין ברכתו לבטלה. וא"צ לקרוא עם הש"צ בלחש. ואם כי מראשית דבריו שכ' "הילכך צריך ליזהר העולה מלקרות עם שליח ציבור", משמע שאסור לקרוא עמו אפי' בלחש. נראה דהדר ביה דבלחש עדיף טפי לצאת ידי הסוברים שצריך לפחות לקרוא בעצמו בלחש, דבכה"ג אין זה נגד הזהר. וכן פסק הרה"ג ע"י בספרו ילקוט יוסף סי' קמ"א ה"כ וז"ל: "ואינו יכול לצאת י"ח בשמיעה בלבד מהש"צ מטעם שומע כעונה, דבקריאת ס"ת שאינה חובת יחיד לא אמרינן שומע כעונה. ואם אינו קורא בלחש את הקריאה יש לחוש שברכותיו הן ברכות לבטלה". ע"כ
שאלה נב: האם מותר לשבת או אפי' לעמוד עם הפנים כנגד המתפלל תפלת עמידה ומשתחוה? סי' ק"נ ס"ה
תשובה: דבר זה נראה לכאורה פשוט ביותר שאסור, כי זה נראה כאילו הוא משתחוה לעומד כנגדו. סמך לדברי מצאתי באו"ח סי' ק"נ ס"ה במה שכתב בהג"ה ובמגן אברהם ס"ק ו' בשם הלבוש וז"ל: "אסור לישב בין הבימה ובין ההיכל שיהא אחוריו לנגד ההיכל (וממילא פניו לנגד הבימה) דגנאי הוא ואיסורא נמי איכא דהעומד על הבימה כשמשתחוה לברך (נ"ל הכוונה בכל ההשתחוויות שבתפלת שמונ"ע) נראה כמשתחוה לו (הכוונה לזה היושב מולו עמ"ש סי' קל"ט ס"ד". עכ"ל.
ובט"ז שם "כתוב בלבוש עכשיו אין ענין לסדר זה כי קונין המקומות מ"מ יזהרו שלא יעשו שום מקום לישב עליו בין הבימה ובין ההיכל באופן שיהיה פני היושב נגד הבימה ואחוריו להיכל דגנאי הוא ועוד שלא יפסיק בין המברך על הס"ת ובין היכל דנראה כמשתחוה לו המברך". עכ"ל והמשנה ברורה שם אות י"ד העתיק דבריו בעילום שם. ונ"ל כוונתו לבתי כנסת רבים במיוחד של הספרדים ושל חב"ד בהם מסודרים הכסאות באופן שהרבה מתפללים יושבים ממש זה מול זה ממזרח למערב. או באופן שהמתפלל שמונ"ע פניו מול היושב מולו. ולענ"ד אפילו אם זה מקומו הקבוע צריך להפוך את פניו כלפי ההיכל ולא מול המתפלל.
שאלה נג: על סמך מה עומד הרב על הבימה לדרוש ואחוריו כלפי ההיכל? סי' ק"נ סקי"ג
תשובה: עיין בשער הציון סי' ק"נ סקי"ג "ועיין בפרי מגדים, דאין דברי הלבוש סותר למה שכתב הט"ז ביורה דעה (סי') רפ"ב להתיר לרבנים לדרוש אצל ארון הקודש אף שאחוריהם להיכל משום דספר תורה ברשות אחרת, דלפי שעה שאני".
שאלה נד: על סמך מה יושבים הקהל בין הבימה לבין ההיכל באופן שפניהם כלפי ההיכל ואחוריהם לבימה שעליה יושב ספר התורה בזמן הקריאה? סימן ק"נ סקי"ד
תשובה: הביא המשנה ברורה סימן ק"נ סקי"ד בשם הפרי מגדים "דעכשיו שעושין מקומות אצל הבימה שקורין אלמימר"א ופני היושב להיכל ואחוריו לבימה, אף שאחוריו לס"ת מ"מ רשות אחרת היא הבימה".
שאלה נה: ילדים קטנים יושבים ולומדים תורה, ואח"כ באו שם עשרה גדולים, האם יכולים לומר בתום הלימוד קדיש דרבנן, או שצריך שילמדו בדוקא גדולים? סי' קנ"ה ס"א
תשובה: ראיתי בסי' קנ"ה ס"א ובבאה"ט שם סק"א שכ' וז"ל: "ואומרים קדיש דרבנן. ואין חילוק בין גדולים שעוסקים בתורה או קטנים, ובלבד שיהיו עשרה גדולים שיענו אמן יהא שמיה רבא". וא"כ פשוט הוא שיכולים לומר קדיש דרבנן על לימוד של ילדים קטנים.ֹ ויש לכך ראיה ניצחת מהגמרא בשבת קיט: "דאמר ריש לקיש משום רבי יהודה נשיאה אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן".
שאלה נו: האם צריך לברך תפלת הדרך מעיר לעיר בא"י? סי' רי"ט ס"ב
תשובה: עיין מש"כ הרה"ג עובדיה יוסף זצ"ל להחמיר בזה. ואמנם ראיתי מש"כ הירושלמי ברכות פ"ט דף י"ד: וז"ל: "נכנס לכרך מתפלל שתים אחת בכניסתו ואחת ביציאתו בכניסתו מהו אומר וכו' בן עזאי אומ' מברך ארבע שתים בכניסתו ושתים ביציאתו בכניסתו הוא אומר וכו'. הדא דאמר במדורה גוים אבל בישראל אין צריך לברך אם היה מקו' שהורגין שם אפילו במדורת ישר' צריך לברך". הרי להדיא שבא"י אין צריך לברך. ואין לומר שצריך לברך כי זה נקרא מקום שהורגין שם מחמת תאונות הדרכים, שאם כן אפי' בתוך העיר צריך לברך שהרי כידוע שבעים וחמשה אחוזים של התאונות קורים בתוך עשרים וחמשה קילומטרים מהבית.
שאלה נז: האם יכול להתפלל מנחה אחרי השקיעה וערבית קודם צה"כ? סי' רל"ג ס"א
תשובה: איתא בשו"ע או"ח סי' רל"ג ס"א "מי שהתפלל תפלת המנחה לאחר ו' שעות ומחצה ולמעלה, יצא. ועיקר זמנה מט' שעות ומחצה ולמעלה עד הלילה לרבנן, ולרבי יהודה עד פלג המנחה, שהוא עד סוף י"א שעות חסר רביע. הגה: ומשערי' שעות אלו לפי ענין היום, ואף אם היום ארוך משערינן לי"ב שעות והם נקראים שעות זמניות, וכן כל מקום ששיערו חכמים בשעות, משערינן לשעות אלו (רמב"ם בפי' המשנה בפ"ק דברכות), ואסיקנא, דעבד כמר עבד, ודעבד כמר עבד. והוא שיעשה לעולם כחד מינייהו, שאם עושה כרבנן ומתפלל מנחה עד הלילה, שוב אינו יכול להתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה, ואם עושה כר' יהודה ומתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה, צריך ליזהר שלא יתפלל מנחה באותה שעה. ועכשיו שנהגו להתפלל תפלת מנחה עד הלילה, אין להתפלל תפלת ערבית קודם שקיעת החמה. ואם בדיעבד התפלל תפלת ערבית מפלג המנחה ולמעלה, יצא. ובשעת הדחק, יכול להתפלל תפלת ערבית מפלג המנחה ולמעלה. הגה: ולדידן במדינות אלו שנוהגין להתפלל ערבית מפלג המנחה, אין לו להתפלל מנחה אחר כך. ובדיעבד או בשעת הדחק, יצא אם מתפלל מנחה עד הלילה דהיינו עד צאת הכוכבים (בית יוסף בשם אהל מועד ורשב"א)". עכ"ל מרן. משמע בהדיא שאסור לכתחילה להתפלל בזמנים אלו שהם תרתי דסתרי, אבל בדיעבד יצא. וכיון שיש טירחא דציבורא לקרוא שוב את כל המתפללים לתפלת ערבית התירו להתפלל מנחה וערבית זה אחר זה אפי' היכא דהוו תרתי דסתרי מבחינת הזמנים.
שאלה נח: מדוע אומרים בערבית ברכת "יראו עינינו“? ומדוע יש שאין אומרים אותו? סי' רל"ו ס"ב
תשובה: כתב בספר כלבו סימן כ“ח "ורבנן בתראי תקנו למימר ברוך ה' לעולם אמן ואמן, יראו עינינו, ומחתם עליה המלך בכבודו, משום דאקבע הלכה דתפלת ערבית רשות, ומפסיקין בקדיש דמשמע דגמר הכל, ומי שרוצה לילך ילך, שמוציאין עצמן מן תפלת ערבית באותן הפסוקים שבברוך ה' לעולם שיש בהן י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות שבתפלה הואיל שאינה חובה, וכיון שאמרו כל אלו הפסוקים תקנו גם כן ברכה לאחריהן והיא יראו עינינו, וכל זה תקנו להקל מעליהן שלא יתאחרו בלילה בבית הכנסת מפני המזיקין, ועכשיו קבלו עליהם כל אחד ואחד תפלת ערבית כחובה ומתפללין י"ח ברכות, ותקנת ברוך ה' לעולם לא זזה ממקומה ואומר הכל, אמנם אומר קדיש אחר יראו עינינו להזכיר שאינה חובה, ואין מתפללין אותה רק בלחש, שאין החזן חוזר לאומרה בקול רם כשאר תפלות להוציא מי שאינו בקי לפי שהיא רשות“.
וכן כתב הרא"ש מסכת ברכות פרק א‘ סימן ה‘ "ומנהג זה נהגו אותו ההמון לפי שבימיהם הראשונים היו בתי כנסיות שלהם בשדות והיו יראים להתעכב שם עד אחר תפלת ערבית ותקנו לומר פסוקים אלו שיש בהן שמונה עשרה אזכרות כנגד י"ח ברכות של שמונה עשרה ותקנו אחרי כן ברכת יראו עינינו וקדיש. והשתא נמי שמתפללין ערבית בבית הכנסת לא נתבטל המנהג הראשון. מכל מקום אין להפסיק בדברים אחרים אלא כמו שנהגו“.
אבל מהתוספות מס' ברכות ב. בד“ה מברך שתים לפניה וכו' לא משמע כן אלא טעמו "ולא קא חשיב יראו עינינו דההיא ברכה תקנו רבנן כדי להמתין לחבריהם בבית הכנסת. ודוקא בבית הכנסת שלהם שהיו עומדים בשדה והם מסוכנים מן המזיקים אבל בבתי כנסיות שלנו אין צריכין להמתין לחבריהם אלא בלילה“. עכ"ל. וקשה לי במה שכתב "אבל בבתי כנסיות שלנו אין צריכין להמתין לחבריהם אלא בלילה“, דהא "יראו עינינו" אינו אלא בתפלת ערבית שהיא בלילה ולענין זה מה בין בתי כנסיות שלהם לבתי כנסיות שלנו? ונראה לי כוונתו, אם מתפלל ערבית מוקדם בעוד היום גדול אין צריכים להמתין לחבריהם.
והאבודרהם הביא את הרא“ש דלעיל וכתב "ובעל המנהגות כתב זה שנהגו לומר ברוך ה' לעולם שיש בהם שמנה עשרה הזכרות משום שגזרו שמד על ישראל שלא יתפללו תפלת ערבית ועל כן תקנו לומר שמנה עשרה הזכרות כנגד שמנה עשרה ברכות של י"ח. ואע"פ שבטל השמד לא בטלה התקנה תדע כי בליל שבת אין אומרים אותם מפני שאין מתפללין שמנה עשרה. ועוד הקדיש שאומר אחר שמנה עשרה הזכרות מוכיח כי כסיום תפלה דמי“. ע"כ. ואני תמיה על ראייתו, שהרי בין כך אומרים קדיש אחרי ברכת השכיבנו.
ואמנם בשו"ת החיד"א סימן ו‘ כתב "עינינו הרואות אשר שאל מעלת כבוד תורתו על מנהג אשר נהגו קצת קהלות חדשים מקרוב לחתום בברכת השכיבנו ואח"כ חותמים בפסוקי יראו עינינו והוקשה בעיני מעכ"ת מנהג זה. הן ידיע להוי למעכ"ת כי עמדנו על הענין בספרן של צדיקים הנמצאים אצלנו קמאי ובתראי ואשר עלה בידינו דודאי מנהג ארץ צבי וכל ערי תורקיא"ה שאינם אומרים אלא ברכת השכיבנו וחתימתה ותו לא הוא הנכון לפום קושטא בנגלה ובנסתר“.
שאלה נט: מי שאיחר בתפילת עמידה בערב שבת ולא אמר ויכולו עם הציבור, האם צריך לחפש אחרי עוד אחד לומר עמו ביחד ויכולו משום עדות? סימן רס"ח
תשובה: הנה הטעם לאמירת ויכולו אחרי העמידה, אם כי כבר אמר ויכולו בתפלת לחש, הוא משום יום טוב שחל בשבת שאין אומרים אותו בתפילת לחש. כך פסקו הטור והשולחן ערוך סימן רס"ח. ומשמע שמצד עצמו אין צריך לאומרו שוב אחרי התפלה שהרי מצד הדין יוצא בויכולו שאמר באמצע עמידה אם כי הוא אומר אותה לבד בתפילה ולא בשיתוף הציבור, ואין בזה חיוב מצד עדות. וטעם אמירתה איתא בגמרא שבת קיט: שמעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. ופירוש ויכולו הכוונה לקדוש ברוך הוא ולו עצמו. שבכך נעשה כביכול שותף להקדוש ברוך הוא. הרי מפורש שאין צריך מצד הדין לאומרו בציבור אלא שיש אומרים שנהגו לאומרו. משמע שהוא רק מצד מנהג לומר אותו בקול רם ומעומד משום שהוא עדות להקדוש ברוך הוא על מעשה בראשית וכתיב ועמדו שני האנשים ודרשינן בשבועות דף ל' אלו העדים שצריכים להעיד ביחד ומעומד ולכן צריך שיעמדו ויאמרו אותו ביחד עד כאן דברי הטור.
משמע שעצה טובה קמ"ל שכאשר אומרים אותו כל הציבור עדיף שיאמרוהו ביחד ובקול רם שהוא משום עדות. אבל יחיד האומרו בביתו, או בבית הכנסת, כשהיה עומד בתפלתו ולא אמרו ביחד עם הציבור, בוודאי לא צריך לחפש אחרי אדם אחר לאומרו עמו שבזה אין לא דין ולא מנהג. שאילו היה מנהג כזה לא היו הטור וכל נושאי כליו חוסכים לשונם מלאומרו בפירוש והדעת נוטה שמצד הדין אין זה כלל מחויב לאומרו מצד עצמו אלא משום תקנת יום טוב שחל בשבת כדלעיל. כן נראה לעניות דעתי ברור.
ואחר כל זה ראיתי למשנה ברורה שכתב בפירוש באות י"ח לגבי יחיד המתפלל שיש אומרים שלא לאומרו כלל שאין עדות ליחיד וכן כתב הט"ז ולדידיה בעינן עשרה בדוקא מדין עדה אלא שקשה לי על דבריו א. שהרי הטור אמר שטעמו משום עדות דכתיב ועמדו שני האנשים משמע שדיו בשנים, ועדה מאן דכר שמה. ב. שהטור והשולחן ערוך כתבו במפורש הטעם משום יום טוב שחל בשבת שאין אומרים אותו בתפלה. ומשמע שאין זה משום עדות שמצד הדין אין צריך שנים שהרי יצא ידי חובה בתפילת יחיד. ואם כן למה לא יחזור לומר ויכולו ביחיד בשל הגזירה של יום טוב שחל בשבת ג. עוד קשה לי על העצה שכתב ואם ירצה יחיד לאומרה לא יתכוין לשם עדות אלא כקורא בתורה. והרי זה חוכא ואיתלולא למה יחזור ויאמר ויכולו כקורא בתורה? אדרבא, יאמר את זה משום עדות וכפירוש הטור דהוי כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית כדלעיל.
והמ"א שם הקשה על דברי היש אומרים שאומרו משום עדות ביחד בדוקא, שהרי בסמ"ע שם מפורש דחוזרים לומר אחר כך כל אחד ואחד בפני עצמו. והוסיף שם "וכתב מטה משה אם שכח לאומרו בבית הכנסת יאמר אותו שבקידוש מעומד". הרי שנוסף לנו כאן דין נוסף שהעיקר הוא לאומרו מעומד ואין בזה ענין של "ביחד" שהרי בקידוש אומר אותו ביחיד. ולפי מה שנראה לעין מכל המפרשים אין כאן שום מקור למנהג לקחת עוד אדם ולומר בקול ביחד אתו משום עדות שלא נאמר זה אלא עצה טובה שכאשר אומרים אותו בציבור עדיף שיאמרוהו ביחד ובעומד משום עדות אבל אם לא אמרו, יאמר אותו ביחיד ומעומד או שלא יאמר אותו כלל שהרי אין אמירתו אלא משום גזירה כדלעיל, מלבד זאת, שהרי יאמר אותו שוב בקידוש. ועוד שאפילו משום עדות יש אומרים שאומר כל אחד בפני עצמו. ומעיקר הדין העדות מתקיימת בכך שנעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית כשעושה קידוש.
שאלה ס: מדוע תקנו בשבת רק ברכה אחת אמצעית ולא תקנו שאר י"ג ברכות אמצעיות? סי' רס"ח
תשובה: עיין בס' חיי אברהם אות קפ"ח שנתן בזה ג' טעמים. א) בשם הכלבו – משום דאין לשאול צרכיו בשבת. וכן מפורש בירושלמי ובארחות חיים. ב) בשם התנחומא – שמא יצטרך לאחת מאותן ברכות ויהא מיצר. ג) הטור – משום טורח ציבור ומשום חזרת הש"צ.
שאלה סא: האם שבות לצורך מצוה שרי או בעינן בדוקא שבות דשבות והאם יש חילוק אם זה גם לצורך רבים? סי' רע"ו ס"ב
תשובה: ראיתי למה שכתב בשו"ת עטרת פז חלק א כרך ב' – יו"ד בסימן י"ד הערה ח' שיש בזה מחלוקת בין בעל העיטור שהביאו הרמ"א באו"ח סי' רע"ו ס"ב דס"ל דאמירה לעכו"ם במקום מצוה שריא, לבין רוב הפוסקים שחולקים עליו וביניהם הרמב"ם והשו"ע דלא שרי אלא בשבות דשבות במקום מצוה, במקום אורחים או במקום צורך גדול. וכתב הרמ"א דיש להחמיר שלא לנהוג כן רק במקום צורך גדול. ובמשנ"ב שם סקכ"ה כתב "דמ"מ מותר לומר לאינו יהודי לתקן העירוב שנתקלקל בשבת כדי שלא יבואו רבים לידי מכשול וכדאי הוא בעל העיטור לסמוך עליו להתיר שבות דאמירה אפילו במלאכה דאוריתא, במקום מצוה דרבים". ע"ש.
ונפלאו דבריו בעיני שהרי העירוב אינו אלא מדרבנן, דמדאורייתא שרי לטלטל בכרמלית בלא עירוב, ואמירה לעכו"ם לתקן העירוב הויא שבות דשבות במקום מצוה ולצורך רבים וזה שרי לכו"ע ולא רק לבעל העיטור? וצ"ע.
והוסיף העט"פ לומר שגם הרה"ג עובדיה יוסף בספרו לוית חן סי' י"ז סמך על דברי המשנ"ב הללו, וכתב ע"ז, דנראה דאף לדידן דנקטינן כהרמב"ם ומרן בשו"ע דרק שבות דשבות שרי במקום מצוה, מ"מ במצוה דרבים יש לסמוך על דברי בעל העיטור כיון שמצאנו לו חברים", שכן פסקו שרשרת גדולים שנקב בשמם ועפי"ז פסק הלכה במעשה שנפסק החשמל בליל ש"ק בביהכ"נ באמצע ק"ש, ופסק להורות לגוי שידליק האור לצורך רבים שקוראים ק"ש ומתפללים מתוך הסידור וא"א להם להתפלל בע"פ, דכיון שהוא שבות לצורך רבים שרי אף שיש בזה איסור דאורייתא.
ונפלאתי על כך שהסתמך על המשנב"ר שהסתמך על בעל העיטור ללא צורך דהוא מיירי בעירוב דהוי שבות דשבות. וממ"נ אם חשמל הוא מדאוריתא אין ראיה מפסק המשנב"ר, ואם הדלקת החשמל בשבת היא מדרבנן הוי דשבות דשבות ושרי לכו"ע לצורך רבים. וברור שהרה"ג עובדיה יוסף לא הסתמך בזה על פסק המשנב"ר אלא הסתמך בזה על דעת העיטור אע"ג דלא פסקינן כוותיה מהטעם דהדלקת חשמל בשבת הויא ספק דאורייתא, ולכן התיר בשבות אחת במקום ספק. ועוד דהוי שבות לצורך רבים. כנלענ"ד.
שאלה סב: האם יכולה אשה לעלות לתורה בימינו שיש בעל קורא? סי' רפ"ב ס"ג
תשובה: שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רפב סעיף ג "הכל עולים למנין שבעה, אפילו אשה וקטן שיודע למי מברכין, אבל אמרו חכמים: אשה לא תקרא בצבור מפני כבוד הצבור". הרי מפורש "לא תקרא בצבור" ולא אמר "לא תעלה לתורה" והטעם נ"ל כי אם היא תעלה ותקרא בתורה את עלייתה היא תהיה טובה מהגברים שיתביישו מפניה ואין זה כבוד הציבור. א"נ יש בזה משום קול באשה ערוה.ובפרט אם היא יודעת לקרוא בטעמי המקרא היא תבטל את הגברים שלא יודעים לקרוא. אבל גוף העליה לתורה בלא קריאה בתורה עצמה אין בה שום חשש שלא תעלה משום כבוד ציבור.
שאלה סג: האם נכון לעלות למפטיר ולברך הברכות ובעל הקורא קורא את ההפטרה מתוך מגילה? סימן רפב סעיף ה
תשובה: שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רפב סעיף ה איתא "אם לא נמצא מי שיודע להפטיר אלא אחד מאותם שעלו לקרות בתורה, וכבר אמר ש"צ קדיש אחר קריאת הפרשה, זה שרוצה להפטיר צריך לחזור ולקרות ויברך על קריאתו תחלה וסוף".
שאלה סד: אדם שבא לביהכנ"ס בר"ח או בחול המועד ואפי' בשבת ומצא צבור עומדים קודם קריאת התורה או לאחריה האם הוא רשאי להצטרף אליהם לקריאת התורה ולמוסף, ואח"כ יתפלל שחרית במנין אחר, או שיתפלל ביחידות? סי' רפ"ו ס"א
תשובה: אם התפלל מוסף קודם שחרית פסק הרמ"א באו"ח סי' רפ"ו ס"א כפי שהובא בס' אוהל מועד בשם הרשב"א דיצא. ועיין במ"ב שם דהיינו בדיעבד דלכתחילה שחרית קודם שהיא כנגד תמיד של שחר שהוא קודם לכל הקרבנות. ולענ"ד נראה דהכא שרי לכתחילה, וראוי לעשות כן באופן שמסופק אם ימצא מנין אחר, או אפי' אם יודע שיהיה עוד מנין, אלא שיודע שלא יהיה לו זמן להתפלל מוסף בצבור, וכגון היכא שצריך לרוץ מיד אחרי שחרית או אחרי קה"ת מאיזו סיבה שהיא, דזה מקרי דיעבד וכ"פ מרן החיד"א בברכ"י או"ח סי' ק"ח סק"ה. ואע"ג שבערוך השלחן סי' רפ"ו ס"ז מפקפק בזה וס"ל להלכה דלא יצא מ"מ למעשה כתב "ולא מצאתי מהגדולים מי שחולק על רבנו הרמ"א".
עוד עיין בסי' רס"ח ס"ו "הטועה בתפלת שבת והחליף של זו בזו, אינו חוזר וי"א שאם החליף של מוסף באחרת, או אחרת בשל מוסף חוזר". והמג"א סק"ח שם כתב "ונ"ל שמ"מ יצא ידי מוסף ומתפלל אח"כ שחרית". הא בהדיא דס"ל הכי להלכה כהרמ"א וה"ה בנד"ד.
ומ"מ ראיתי להרה"ג משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה או"ח ח"ד סי' ס"ח שכתב "ולכן מסתבר שאף אם נימא דמעלת תפלה בצבור עדיפא מתמיד (נ"ל הכוונה לתמיד של שחר) מאיזה טעם, אין להקדים לשל שחרית אפילו בשביל תפלה בצבור משום דמטעם קרא דוערך עליה העולה שהוא איסור להקטיר תחלה לא מצינו דתפלת צבור עדיפא ולכן אף שבדיעבד יצא נמי, מסתבר דלכתחלה לא יתפלל מוסף קודם שחרית אף בשביל תפלה בצבור". עכ"ל.
ולענ"ד אין סברתו מוכרחת דאי מקרא דוערך עליה העולה היה צריך להיות אסור אפי' בדיעבד כמו בקרבנות שאסור להביא שום קרבן קודם תמיד של שחר ולא אחרי תמיד של בין הערביים. וגם במה שכתב מצד תדיר שהרא"ש היה מתפלל מוסף בזמנה "כדי שלא יעבור על דין התדיר שהיה צריך להתפלל מנחה קודם", לא בהכרח שזהו הטעם של הרא"ש, שהרי כתב הטור הטעם שהיה הרא"ש מתפלל מוסף ביחידות "כדי להתפלל אותה בזמנה" ולא כמו שעשו הצבור שהיו מאחרין מאוד בשחרית והתפללו מוסף אחרי שהגיע כבר זמן המנחה. ובהדיא פסק מרן בסי' רפ"ו ס"א "ואם התפלל אותה אחר שבע שעות נקרא פושע", וזהו טעמו של הרא"ש שהתפלל אותה ביחידות, ולאו מטעם שלא לעבור על דין תדיר.
ואמנם בשו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' ל"ו מצדד לאסור הקדמת מוסף לשחרית אפי' אם מאבד בשל כך תפלה בצבור. חדא משום שיש מחלוקת באם הקריב קרבן מוסף קודם לתמיד של שחר אם הוא כשר, וה"ה לתפלת מוסף קודם לשחרית. וגם משום מה שהובא בכף החיים שם אות י"ב בשם המקובלים משום היפוך הצנורות. וכן דעת הציץ אליעזר חלק י"ג סי' ל"ח עיי"ש.
אבל הרה"ג עובדיה יוסף בשו"ת יחווה דעת ח"ו סי' ו' פסק במי שלא הזכיר יעלה ויבוא בשחרית ואח"כ התפלל מוסף שיחזור ויתפלל שחרית שנחשב כאילו לא התפלל שחרית כלל ולא כהרמ"ע מפאנו שפסק שכיון שהזכיר מעין המאורע של היום במוסף שיצא י"ח ואינו חוזר להתפלל שחרית. "דקיימא לן אם התפלל מוסף קודם שחרית יצא ידי מוסף, וחוזר ומתפלל שחרית. וכמו שכתב בבית יוסף ריש סי' רפ"ו בשם הרשב"א ואהל מועד. וכן הוא בחידושי הרשב"א ברכות דף כח בד"ה תנו רבנן. וזה נעלם מערוך השלחן סי' רפו סעיף ט. וכן פסק הרמ"א בהגה שם או"ח סי' רפ"ו ועיין עוד בשו"ת הרשב"ש סי' ס"ג", ע"כ.
וגם לי הקטן נראה שכיון שפסקו הרשב"א והרמ"א ודעימם להתיר בדיעבד להתפלל מוסף קודם שחרית ולא אסרו משום היפוך הצינורות ולא מדין תדיר ולא אסרו בדיעבד משום וערך עליה העולה. שאם אחת מהנה היתה לעיכובא לא היו מתירים זאת אפי' בדיעבד, וכיון שתפלה בציבור יש לה חשיבות מיוחדת מטעם שהיא עת רצון וגם שיוכל לשמוע קדיש וקדושה, למה יאבד תפלה בצבור וקדושה בשביל חששות שלא עלו על ליבם של הפוסקים הנז' לאסרם, ובודאי שבנד"ד מקרי דיעבד כיון דבלאו הכי לא יתפלל בצבור כלל.
שאלה סה: יש שנוהגים לרוק בבית הכנסת כשאומרים עלינו לשבח באמירת שהם משתחווים להבל וריק האם נכון לעשות כן? סי' רפ"ו
תשובה: הגמרא ביבמות דף ו: ובברכות סב: אומרת ולא יעשנו קפנדריא ורקיקה מקל וחומר. רש"י ביבמות שם פירש שהגמרא בברכות לומדת קל וחומר זה מהפסוק כי אין לבוא בשער המלך בלבוש שק שאינו מאוס. קל וחומר לרוק שהוא מאוס לפני הקדוש ברוך הוא. וללא ספק הוא מאוס גם בין בני האדם, וקל וחומר בימינו שהדבר תמוה ביותר איך הותרה הרצועה. ואין לומר שאין איסור זה חל אלא במקדש, שהרי בית הכנסת נקרא מקדש מעט.
שאלה סו: מדוע בשני וחמישי אומרים קדיש אחרי הקריאה ואילו ביום תענית במנחה שקורין בתורה ג' וכן בשבת במנחה אין אומרים קדיש? סי' רצ"ב
תשובה: עיין באה"ט בשו"ע סי' רצ"ב סק"ב שכתב שלעולם צריך לומר קדיש אחרי קריאת התורה אלא שבשני וחמישי שאומרים אשרי, למנצח, ובא לציון אחרי קה"ת, ורק אח"כ אומרים קדיש תתקבל, ישנו הפסק רב בין קריאת התורה לקדיש, ולכן אומרים קדיש מיד אחרי הקריאה. אבל במנחה של שבת שאין הפסק בין קריאת התורה לבין הקדיש שקודם עמידה עולה גם על קה"ת.
ולכן בשבת ומועדים נהגו האשכנזים לומר קדיש רק אחרי עלית משלים כי הוא מסיים את הפרשה, ולא אומרים קדיש גם אחרי עלית מפטיר כי המפטיר חוזר על מה שקרא כבר המשלים. אבל בחולו של מועד לא אומרים קדיש אלא לאחר קריאת המפטיר בספר השני, שרק אז מסתיימת הקריאה לחובת היום. ולא סומכים על הקדיש שקודם מוסף כי אמירת אשרי, ובא לציון נחשבים הפסק בין קריאת המפטיר לבין הקדיש.
וכמובן שבשבת ובמועדים המרחק רב בין המפטיר לבין הקדיש שקודם מוסף. שכן אומרים יקום פורקן ואב הרחמים ומי שבירך לקהל ולמדינה בה מתגוררים והמחמירים מפסיקים גם לברך את מדינת ישראל וצבאה ובנוסף לכך הרי בזה הזמן מדבר הרב מעניינא דיומא ולכן אומרים קדיש בסוף הקריאה. ואיך יעלה הקדיש שקודם מוסף על עלית המפטיר? ואמנם השאלה היא על הספרדים מדוע אומרים קדיש אחרי המשלים וגם אחרי המפטיר? ונ"ל הטעם מאחר שאף על פי שנשלמה הפרשה אחרי עלית המשלים, מ"מ לא נסתיימה הקריאה בספר התורה אלא אחרי שסיים המפטיר. זאת ועוד, מאחר שמוכרים בהרבה מקומות את עלית המשלים בשביל הקדיש, מוכרים גם את עלית המפטיר בשביל הקדיש, ובכך מזכים את בעלי החיוב במצות צדקה לבית הכנסת ולהגדיל תורה ולהאדירה. וטעם שלישי להגדיל את חשיבותה של עלית המפטיר לבל יזלזלו בה, והיא נחשבת בשל כך אפילו יותר מעלית המשלים.
שאלה סז: איזה כח יש לרבנות הראשית לישראל לפסוק לכל ישראל לא לומר תחנון ביום בר המצוה או בת המצוה בו ביום בבית הכנסת? וכן ביום העצמאות ויום ירושלים? ואיך הותר לא לומר תחנון לאחר הפסח עד סוף החדש וכיוצא בזה בחדש תשרי? סימן שלז
תשובה: ראיתי בתשובות רב נטרונאי גאון או"ח סימן לז שכתב "נפילת אפים בצבור על פניהם אחר התפלה רשות היא". ומאחר והיא רשות הדבר נתון לכאורה ביד כל אדם להחליט אם הוא רוצה ליפול על פניו או לא. אלא שכל ישראל כבר קבלו עליהם אמירת תחנון כחובה ואין הבדל בין אמירת תחנון לבין תפלת ערבית שגם היא רשות וקבלוה עליהם כחובה. לפיכך ברור שבשעת הצורך רשאי הרב לבטל אמירת תחנון. וזה פשוט.
ואמנם לענ"ד המושג הזה "קבלו עליהם" הן בתפלת ערבית שהיא רשות לעשותה כחובה, והן בנפילת אפים שהיא רשות לעשותה כחובה היא מאוד בעייתית, שהרי אם היא רשות אז היא רשות לכל איש מישראל ולא רק לקהל מסויים, ולפיכך השאלה היא מי קבל? וראיתי מה שכתב בשו"ת ציץ אליעזר חלק ה סימן יז בדונו על הגזירה שגזרו בחרם שלא לשוב לספרד למשך חמש מאות שנה אחרי גירוש ספרד כתב שם "כי מאז חתימת התלמוד אין ביכולת ב"ד של מדינה אחת לגזור על מדינה אחרת כמבואר בהקדמת הרמב"ם לספר הי"ד ושו"ת ריב"ש סי' רע"ו ועוד, אם לא בקבלו עלייהו ראשי בני המדינה האחרת, והדברים ידועים". וכפי הידוע אפילו את חרם רבינו גרשום לא קבלו עליהם הספרדים עד עצם היום הזה.
מעניין לציין מה שהביא ר' חיים דוד הלוי בהלכות תפילה ונשיאת כפים פרק י מחלוקת של הרי"ף, הרמב"ם והראב"ד בזה"ל "והנה ברי"ף בדין תפלת ערבית רשות סיים ז"ל "ואפילו למ"ד רשות חובה הוא דליתא אבל מצוה איתא והאידנא נהוג עלמא לשוויהו כחובה", והרמב"ם בפ"א שם כתב ז"ל ואין תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה ואעפ"כ נהגו וכו' להתפלל תפלת ערבית וקבלוה עליהם כתפלת חובה".
ועיין עוד בפ"ג מהל' תפלה שכתב הרמב"ם ז"ל "ויש לו להתפלל תפלת ערבית של שבת בערב שבת קודם שתשקע החמה וכו' לפי שתפלת ערבית רשות. הרי להדיא דדעת הרמב"ם דתפלת ערבית דין רשות ודין נדבה עלה גם בשעה שמתפלל אותה". והראב"ד שם השיג וכתב שאין ראוי לעשות כן אלא לצורך שעה.
וברמב"ם פ"א מהל' תפלה פסק וז"ל "וכל אותן התפלות שמוסיף כמו מקריב נדבות לפיכך צריך לחדש דבר, הרי להדיא בדעת הרמב"ם דהא דצריך שיחדש דבר הוא משום דהוי תפלת נדבה, וזהו להדיא כדעת הרי"ף. והראב"ד שם חולק וכתב ז"ל אעפ"י שלא יחדש עכ"ל, והיינו משום דס"ל כדעת רש"י והבה"ג דרבי יוחנן דאמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו פליג אדשמואל. ופוסק כרבי יוחנן דא"צ חידוש דבר בנדבה.
ובשערי תשובה סימן שלז הביא תשובה אחרת מתשובות הגאונים וזה לשונו: "וששאלתם ענין נפילת אפים מהו ולמה אין נופלין על פניהם בימים אלו, בכל מקום נפילת אפים הוא בזמן צער דכתיב ויפלו על פניהם ויאמרו אל גו' וישמע משה ויפול על פניו ויפול יהושע על פניו ארצה וכן בכל מקום נפילת אפים זמן צער הוא ובימי ניסן ותשרי הוא זמן שמחה וכבר נהגו בזמן שנכנס ניסן אין נופלין על פניהם עד שיצא כל שלשים יום. וכן בימי תשרי כל שלשים יום ועל כן עולי רגלים בקול רנה ותודה בחזירה יותר מהליכה". הנה מפורש בלשונו שאמירת תחנון היא מנהג שנהגו ישראל ותו לא. ולא זו בלבד אלא הוסיף נדבך נוסף בלשונו שאין לומר תחנון בעת שמחה. ולכן רשאי הרב להורות לא לומר תחנון ביום הבר מצוה או בת מצוה שהקהל נאספים לשמחת הבן או הבת, ואפילו אם אין זה בו ביום, כיון שהצבור נאספו למטרה של שמחה ראוי לבטל התחנון.
ולענ"ד הוא הדין לתפלת ערבית שהשתמשו הרי"ף והרמב"ם בלשון "נהגו" ולא בלשון חובה אף על פי שקבלוה עליה "כחובה" שהרי מי קבל? כל מי שהחליט שזה רעיון טוב להתפלל ערבית, או מי שמתפלל מתוך מחשבה שתפלת ערבית חובה. ונ"מ בין שתי הסיבות היא, שאם התפלל כי חשב שתפלת ערבית חובה הרי זה מנהג בטעות ולא צריך לעשות התרת נדרים על זה שנהג כך ג' פעמים. אבל אם התפלל ג' פעמים בידיעה שהיא רשות ועכשיו רוצה להפסיק להתפלל ערבית צריך התרה. כנלענ"ד.
שאלה סח: האם יש לומר עלינו לשבח אחרי ברכת הלבנה? סי' תכ"ו
תשובה: בשו"ת יחוה דעת ח"ד סי' י"ח הביא מש"כ בשו"ת חתם סופר סימן נ"ו לומר גם עלינו לשבח לאדון הכל, אבל מרן החיד"א במורה באצבע סי' ו' אות ק"ץ כתב, שאין לומר אחר ברכת הלבנה עלינו לשבח, כמו שנהגו באיזה מקומות בבלי דעת, וזה כלל גדול שלא לנהוג שום דבר מבלי לדעת שורש המנהג על פי חז"ל וכתבי האר"י האמתיים, או שיש טעם כעיקר למנהג. ומאחר שמנהג המקום בו אני מתפלל אומרים עלינו לשבח אחרי ברכת הלבנה, מנהגי לא לומר עלינו לשבח אחרי התפלה, אלא אחרי קידוש לבנה ותשקוט הארץ.
שאלה סט: האם קורין בתורה בשחרית של ד' צומות אם אין שם י' מתענין? והאם בכה"ג אומר הש"צ ענינו ברכה בפ"ע בין גואל לרופא? סי' תקס"ז
תשובה: ראיתי למ"ש בכף החיים סי' תקס"ו אות ל"ב בשם מהר"ם בן חביב בתשובה כ"יּ סי' ט"ו שרק בתענית שגזרו עליהם הצבור על כל צרה שלא תבוא צריך בדוקא עשרה שמתענין אבל בד' צומות דמדברי קבלה נינהו אפי' אין שם רק ששה או שבעה שמתענין אומר ויחל וענינו בין גואל לרופא. ויש חולקים עליו ומצריכים גם בזה עשרה שמתענין. ומדבריהם למדנו שאם אין שם לפחות רוב שמתענין אין קורין ויחל ולא אומרים ענינו ברכה בפ"ע בין גואל לרופא, דאל"ה למה לי ששה או שבעה? היה צריך לחדש שאפי' אין שם מי שמתענה כלל קורין ויחל.
שאלה ע: בביהכנ"ס נמצא זה שהתפלל כש"צ לסליחות, ואבל, ומוהל ויא"צ לכולם יש חיוב ורוצים להיות שליחי צבור. מהו סדר העדיפויות? סי' תקפ"א ס"א
תשובה: סי' תקפ"א ס"א בבאה"ט ס"ק ח' כ' שהמתפלל סליחות מתפלל כל היום והוא קודם לאבל ולמוהל וליא"צ. ואע"פ שמקובל בד"כ שיא"צ קודם לכל, לא כן הוא אלא המתפלל סליחות הוא ראשון במעלה. והשני הוא המוהל. ואחריו יא"צ, ואחרון במעלה הוא האבל.
שאלה עא: האם קדיש תתקבל הוא חלק מתפלת עמידה של הש"צ או שיכול אחר להתפלל אשרי ובא לציון ולומר קדיש תתקבל? סי' תקפ"א
תשובה: איתא בשו"ע סי' תקפ"א במ"ב סקי"ד שהביא בשם הא"ר הו"ד בפמ"ג וז"ל "ומן למנצח ואילך יש להניח להתפלל אף לאבל". ומנהג האשכנזים שהאבל אומר גם אשרי. אבל בס' טעמי המנהגים דף ש"ה אות תר"צ כתב "שאין אומרים תתקבל אלא אחר תפלת י"ח, שכן הוא משמעות ל' צלותהון שפי' תפלה וסתם תפלה ר"ל תפלת י"ח". משמע שהמתפלל י"ח גומר תתקבל. וכן נהגו הספרדים שהמתפלל שמונ"ע אומר גם תתקבל.
שאלה עב: ידוע מנהג האשכנזים שאם חל ר"ה ביום א',ב',ג' או ד' שמתחילים לומר סליחות ביום א' בשבוע שקודם ר"ה. מדוע? סי' תקפ"א ס"א
תשובה: סי' תקפ"א ס"א בבאה"ט ס"ק ד' כ' בשם העט"ז הטעם לד' ימי התענית דבר"ה נא' "ועשיתם עולה", שיעשה עצמו קרבן, והקרבן צריך ביקור ד' ימים מפני המומים.
וק' דהא בתחילת דבריו כ' "ונ"ל דהמתענה בר"ה א"צ להתענות רק ב' ימים וגו'". ואת"ל דהטעם משום שהקרבן טעון ביקור ד' ימים קודם ר"ה שעושה עצמו עולה מה מועיל א"כ שמתענה בר"ה דהא הביקור צריך להיות קודם ר"ה ולא ביום הבאת הקרבן. וצ"ע.
שאלה עג: מתי מבחינה הלכתית הלילה הולך אחר היום? סי' תקפ"א ס"א
תשובה: סי' תקפ"א ס"א בבאה"ט ס"ק ח' כ' בשם המ"א שהמתפלל סליחות מתפלל כל היום. וגם ערבית שלאחר אותו היום משום דהמתחיל במצוה אומרים לו גמור. מכאן שבדין זה הלילה הולך אחר היום.
שאלה עד: ביום שאומרים סליחות מתי מברך ברכות התורה, קודם הסליחות או אחריהם? סי' תקפ"א ס"א
תשובה: סי' תקפ"א ס"א בבאה"ט ס"ק ד' כ' בשם הט"ז שיאמר ברכות התורה קודם הסליחות, ואם הוא ש"צ יאמרם שוב ברבים לאחר הסליחות. דאי תימא שידלגם אח"כ "לא ימצא שום ש"צ שיאמר אותה אחר הסליחות דהא על כל אחד מוטל לברך קודם הסליחות".
ויש להבין מדוע נהגו האשכנזים שהש"צ מברך את ברכות השחר בקול רם? ולמה לא יאמר הש"צ הברכות קודם הסליחות ברבים, ולא יצטרך לאומרם שוב אחר הסליחות?
ונראה שטעם אמירת הברכות קודם התפלה ע"י הש"צ הוא להוציא את מי שאינו יודע לברך, וגם את מי שרוצה לצאת בהן ידי חובה. ומכאן שהם ברכות חובה ואין דינם כדין ברכות הנהנין שאין אחד מוציא בהן את חבירו, אלא כל מי שירצה יוכל לצאת בהן ידי חובה ואין צריך לאומרם. אע"ג שמנהגינו שכל אחד אומרם בפני עצמו.
עוד למדנו שטעם אמירתם קודם הסליחות הוא משום פסוקי התורה שבסליחות כגון י"ג מידות שקודם אמירתם צריך לברך ברכות התורה. וכיון שיש שבאים רק לתפלה ולא לסליחות צריך מי שיוציאם ידי חובה וזה מוטל על הש"צ.
ומכאן שאם כל הציבור ללא יוצא מן הכלל אמרו ברכות התורה אין צריך הש"צ לחזור לאומרם. ואמנם מזה שלא חילק הט"ז חילוק זה נראה שדעתו שבין כה וכה צריך לחזור לאומרם. ואולי הטעם הוא כמנהגם לקדש בערב שבת בבית הכנסת אף על פי שכל אחד מקדש בביתו ואין אורחים, דלא פלוג. כנלע"ד.
שאלה עה: האם מותר לומר י"ג מדות וסליחות של בה"ב אחרי השקיעה במנין שמתפללים מנחה אחרי השקיעה? סימן תקפ"א
תשובה: בשערי תשובה על השו"ע סימן תקפ"א ס"ק א' וז"ל "באשמורת – וכתב בר"י בשם מהר"ם זכותה ז"ל בתשובה שיש מקומות שאומרים סליחות בערבית וישתקע הדבר שאין ראוי להזכיר י"ג מדות כ"א בעת רצון. והיושב שם בעת שאומרים, ישב וידום, או יאמר מזמורים. אך הווידוי יכול לומר. אך במוצאי שבת אסור עד אחר חצות משום קדושת שבת וכו' וכתב מח"ב בשם ש"ך על התורה פ' מטות יש נוהגים לעשות התרת נדרים באלול והרמז לא יחל דברו ככל ס"ת אלול ע"ש וכו' עכ"ל
וראיתי למה שכתב בשו"ת משנה הלכות חלק ח סימן כח ומה שנהגו בקצת מקומות שאין אומרין תחנון במנחה הוא שהני מקומות נהגו להתפלל מנחה לאחר השקיעה הראשונה שנהגו כשיטת ר"ת וכחכמים דמתפללין מנחה עד הלילה ולא כר"י עד פלג המנחה ועיין ש"ע א"ח סי' רל"ג ובספרינו משנה הלכות ח"ז סי' ל"ב הארכתי קצת בזה ע"ש וכתב המג"א בסי' קל"א סק"ט דאם נמשכה תפלת מנחה עד הלילה אין נופלין ע"פ ובא"ר דמשמע מדברי המג"א דגם בין השמשות אין נפילת אפיים ועיין ב"י בשם המהרי"א דנפ"א רמז למדת הלילה ואין נופלין על פניהם וקרוב לקצץ בנטיעת והביאו הט"ז סק"ח אלא שכתב דאין לחוש כ"ז שאינו ודאי לילה אלא ביה"ש דלא גרע מליל אשמורת שהוא קרוב ליום ועיין מחצה"ש שם ומיהו הפמ"ג ובן איש חי פ' תשא והכף החיים פסקו כהמג"א דאפילו ביה"ש אין לומר תחנון וזה טעם המנהג שאין לומר תחנון.
ולענ"ד נראה שאין לפרוש מן הצבור, ומאחר שישנה מחלוקת מתי זמן שקיעה שלדעת שמואל השקיעה היא ממש תכף לצה"כ שזה נכנס וזה יוצא כהרף עין. וכן איתא בגמ' שבת לה: אמר רב יהודה אמר שמואל כוכב אחד – יום, שנים – בין השמשות, שלשה – לילה. תניא נמי הכי וכו' ממילא יכול לסמוך על שמואל ולומר י"ג מדות ביחד עם הצבור ואין לחוש בזה למדת הדין המתוחה אחרי השקיעה כי אין השקיעה שלנו חשיבא שקיעה לדעת שמואל, ויש לסמוך עליו בשעת הדחק. ומ"מ אם יוכל לדלג על התחנון מבלי שירגישו בו אחרים עדיף טפי.
שאלה עו: מה הדין אם אמר הא-ל הקדוש או מלך אוהב צדקה ומשפט בי' ימי תשובה? סי' תקפ"ב ס"א
תשובה: בגמ' ברכות יב: "ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב: כל השנה כולה אדם מתפלל האל הקדוש, מלך אוהב צדקה ומשפט, חוץ מעשרה ימים שבין ראש השנה ויום הכפורים שמתפלל המלך הקדוש והמלך המשפט. ורבי אלעזר אמר: אפילו אמר האל הקדוש – יצא, שנאמר: ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה. אימתי ויגבה ה' צבאות במשפט – אלו עשרה ימים שמראש השנה ועד יום הכפורים, וקאמר האל הקדוש. מאי הוה עלה? אמר רב יוסף: האל הקדוש ומלך אוהב צדקה ומשפט; רבה אמר: המלך הקדוש והמלך המשפט. והלכתא כרבה".
לפיכך צריך להבין את מנהגנו להחזיר בשני "המלך", שאדרבא מוכח מדברי רב יוסף בגמרא שלא היה צריך להחזיר שנאמר: ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה, ונאמר מלך אוהב צדקה ומשפט. ולא מחזירים בארבעת ההוספות האחרות ששייך לומר עליהם כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים אינו יוצא ידי חובתו. צ"ע
ועוד, הא קיי"ל בדרך כלל שכשיש מחלוקת בתלמוד דינו כספק וממילא אם טעה ואמר הא-ל הקדוש לא היה צריך לחזור מכיון דהוה ספיקא דדינא וקיי"ל ספק ברכות להקל, נלענ"ד שמכיון שהגמרא עצמה קבעה בהדיא "והלכתא כרבה" אין עוד מקום לדעתו של רב יוסף, כי דעתו נדחתה מההלכה, וכאילו אין בזה מחלוקת כלל.
והתוספות שם בד"ה והלכתא כותיה דרבה – דצריך לחתום המלך הקדוש והמלך המשפט ואם לא אמר מחזירין אותו. וכן זכרנו ומי כמוך וכתוב לחיים ובספר חיים מחזירים אותו אם לא אמר. דכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים אינו יוצא ידי חובתו וכך פסק רבינו יהודה אם ספק לו אם אמר אם לא אמר מחזירים אותו כדאיתא בירושלמי דתענית פ"ק היה מתפלל ואינו יודע אם הזכיר טל ומטר ואם לאו כל שלשים יום בחזקת שלא למוד. פירוש שלא אמר אלא כמו שהוא למוד עד עתה שלא אמר כן. אחר כן בחזקת שהזכיר והוא הדין לכל הדברים שצריך להזכיר כך הדין. ואם כן בעשרת ימי תשובה דליכא שלשים יום צריך לחזור. ור"ח כתב דאין מחזירין אותו מכל אותן דברים דלא פסק בספר בפירוש (דהיינו כל אותן הוספות זכרנו, מי כמוך, וכתוב, ובספר חיים שלא נפסקו בפירוש בגמרא, וכך נפסק להלכה, ולא כפי שפסק רבינו יהודה לעיל שאם ספק לו אם אמר אם לא אמר מחזירים אותו) והביא ראיה לדבריו.
שאלה עז: האם צריך להניח ס"ת על הבימה ולהקיפה בסכות ובשמחת תורה, או שאין מקור לזה ודי להקיף את הבימה גם כשהיא ריקה? סימן תר"ס סעיף א'
תשובה: לבני היקר והחביב הרב גדעון נ"י, שלום. בשמחת תורה הערתי לך שצריך להניח ספר תורה אחד על הבימה ולהקיף אותו, ולא להקיף עם כל ספרי התורה את הבימה הריקה. המקור להלכה זו הוא בשולחן ערוך אורח חיים סימן תר"ס סעיף א' וז"ל: "נוהגים להעלות ספר תורה על (הבימה) ולהקיפה פעם אחד בכל יום. ובשביעי מקיפים אותה שבעה פעמים, זכר למקדש הגה: ומוציאים שבעה ס"ת על הבימה ביום שביעי (מהרי"ל), ויש מקומות מוציאים כל ס"ת שבהיכל (מנהגים), (והכי נוהגין במדינות אלו), שהיו מקיפים את המזבח. וההקפות לצד ימין. (ובשבת אין מקיפים) (טור), (ואין מוציאין ס"ת על הבימה). שלך באהבה, אבא
שאלה עח: מה דין יו"ט שני של גלויות בעיר אילת? סי' תרס"א
תשובה: כתב בשו"ת מנחת שלמה תנינא (ב – ג) סימן מו בשנת תש"ט "נתבקשתי לחוות דעתי העניה בזה. והנה בתחלה נ"ל להקדים דכיון שכללא הוא דבכל ספיקא דמנהגא מוקמינן אדין תורה, ה"נ אית לן למימר גם לענין ספק יו"ט שני בזה"ז כיון שבקיאין בקביעא דירחא ורק תקנת חכמים היא לבני חו"ל שיזהרו במנהג אבותיהם שבידיהם, ובפרט דלא שייך כלל להחמיר בזה מספק כיון שכנגד זה יש חשש של כמה תפלות וברכות לבטלה, וגם בטול מצות תפלין דאורייתא ועוד, ואף להגאונים שסוברים דתקנת יו"ט שני לבני חו"ל נביאים הראשונים תיקנוה, ויש מהם אומרים שמשה רבנו ויהושע בן נון תיקנוה, אפי"ה מסתבר דבמקום ספק יש לנו לילך אחר דין התורה ולעשות יו"ט רק יום אחד בלבד".
שאלה עט: האם ר"ח שווה או שונה בדיניו מהימים של חוה"מ פסח? והאם קריאת ההלל בימים אלה היא מצד המנהג או מצד הדין? והאם מברכים על ההלל בימים אלה? סי' תרפ"ג ס"א
תשובה: הלל בר"ח הוא מצד מנהג ואנחנו לא מברכים עליו אבל הלל של חוה"מ פסח הוא מדינא ומברכים עליו לקרוא את ההלל. וביום הראשון מברכים לגמור את ההלל.
שאלה פ: לדעת מר"ן ודעימיה שלא אומרים ברכה על הלל דר"ח שהוא מצד המנהג, האם יש לומר ברכה על הלל של ח' ימי חנוכה? והאם יש לומר הלל בברכה ביום העצמאות? סי' תרפ"ג ס"א
תשובה: ז"ל הרמב"ם "כל דבר שהוא מנהג אעפ"י שמנהג נביאים הוא כגון נטילת ערבה בשביעי של חג ואצ"ל מנהג חכמים כגון קריאת ההלל בראשי חדשים ובחולו של מועד של פסח אין מברכין עליו". והראב"ד שם חלק עליו וס"ל "נ"ל שלא אמרו אלא על חולו של פסח בלבד אבל על של ר"ח בברכה תקנוהו כדי לפרסמו שהוא ר"ח. ואנו מנהגינו לברך בכולן".
ועיין למ"ש הרה"ג יחיא בן יוסף צאלח ראב"ד של צנעא שבתימן בספרו שו"ת פעולת צדיק ח"ב סי' קט"ו שמתבאר מדבריו טעמו של הראב"ד דהלל של ר"ח בברכה תקנוהו, כי הלל דר"ח מפורש בגמ' דתענית כדלקמן, אבל הלל דחוה"מ פסח נלמד מדיוק בלבד בגמ' ערכין כדלקמן.
הרמב"ם בה' חנכה פ"ג וז"ל: "מקומות שעושין י"ט שני ימים גומרין את ההלל כ"א יום. ט' ימי החג, וח' ימי חנוכה, ושני ימים של פסח ושני ימים של עצרת. אבל בר"ח קריאת ההלל מנהג ואינו מצוה ומנהג זה בצבור לפי' קורין בדילוג ואין מברכין עליו, שאין מברכין על המנהג ויחיד לא יקרא כלל, ואם התחיל ישלים ויקרא בדילוג כדרך שקורין הצבור וכן בשאר ימי הפסח קורין בדילוג כר"ח" עכ"ל.
ונסתפק בשו"ת פעולת צדיק אם דעת הרמב"ם להשוות שאר ימי הפסח לר"ח גם לענין שהיחיד לא יקרא את ההלל בחוה"מ פסח מטעם שהוא מנהג, וכי נהוג היינו בצבור, או דלמא דכי קאמר לה היינו לענין דילוג לבד מטעם דחג חלוק בקרבנותיו משא"כ פסח כדאיתא בערכין י. דקאמר התם "מאי שנא בחג דאמרי' ומאי שנא בפסח דלא אמרי' כל יומי, דחג חלוקין בקרבנותיהם דפסח אין חלוקין בקרבנותיהן".
ונראה מדבריו דס"ל כדעת הפוסקים שהרמב"ם לא חילק בין ר"ח לחוה"מ פסח לכולי מילתא מדקאמר בברכות י"ד "אמר רבה ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל בין פרק לפרק פוסק. באמצע הפרק אינו פוסק. וימים שאין היחיד גומר בהם את ההלל אפי' באמצע הפרק פוסק", ולהורות ששניהם מדין מנהג בלבד ולכן פוסק אפי' באמצע הפרק.
ואמנם הרמב"ן שהוא דעת יחיד חילק ביניהם וס"ל דבחוה"מ גם היחיד חייב לקרוא בדילוג ודייק זאת מהגמ' בערכין "ומאי שנא בפסח דלא אמרינן כל יומי" היינו לומר שאינו גומרו כביום ראשון אבל ס"ל דקורין בדילוג מצד הדין ולא ממנהג, משא"כ בר"ח שאינו אלא מנהג אעפ"י שנזכר בהדיא בגמ' תענית כח: "רב איקלע לבבל חזינהו דקא קרו הלילא בריש ירחא סבר לאפסוקינהו כיון דחזא דקא מדלגי דילוגי אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם", מ"מ הרי מפורש שקריאת ההלל דר"ח אינו אלא משום מנהג דהא סבר לאפסוקינהו עד דחזא דקא מדלגי דלוגי. ומדבריו עולה שדיני חוה"מ פסח כדיני חוה"מ סכות שבין פרק לפרק פוסק. באמצע הפרק אינו פוסק. משא"כ ר"ח שאפי' באמצע הפרק פוסק,
שאלה פא: בימינו שיש בעל קורא, האם שרי לעולה לתורה היודע לקרוא, לקרוא בתורה את עליתו, או שיש בזה ענין של לא לבייש את מי שאינו יודע? סי' תרפ"ה
תשובה: ידוע מנהג הספרדים וכפי שנהגו בא"י שת"ח שיודע לקרוא בעצמו קורא ואינו חושש כלל למי שאינו יודע. וכן ראיתי מפורש בקיצור שו"ע ילקוט יוסף דף ס"ו הלכה ס' ודו"ק. ע"ע למה שכתבתי תשובה ארוכה בנידון.
שאלה פב: אחד שטעה בחנוכה ואמר על הנסים בעבודה קודם ואתה ברחמיך, במקום שאומרים יעלה ויבא בר"ח, ובעודנו בברכת מודים הכיר בטעותו ונסתפק אם יאמר שוב על הנסים בהודאה? סי' תרפ"ח
תשובה: עיין מש“כ הרה“ג חיד“א בספרו חיים שאל חלק א‘ סימן ע“ה אות ג‘ שנראה מכל הראשונים והאחרונים שצריך לחזור ולאומרו בהודאה כתקנת חז“ל.
שאלה פג: כאשר נותנים לתינוק דלא חכים ולא טפש לקרוא אות בס"ת לידע אם יכול להכירה כמות שהיא. האם צריך או עדיף לכסות את שאר האותיות שסביבה, או שיכולים להראות לו את כל המלה? אהע"ז סי' קכה
תשובה: באה"ע סי' קכ"ה סי"ח ברמ"א מפורש בענין גט וז"ל "וא"צ לכסות מן הצדדין של האות שיש בו ספק אלא מראין לו כך ואם יוכל לקרותו כשר". ונראה בכ"ש לענין הכרת האותיות בס"ת שאין צריך לכסות מן הצדדים.
שאלה פד: כשפוסע לאחוריו בעושה שלום, האם כורע לימין או לשמאל תחילה? זהר-פנחס
תשובה: איתא בזוהר פ' פנחס אות ש"ד "בעושה שלום במרומיו ד', כריעה וזקיפה לשמאלא, וכריעה וזקיפה לימינא. והאי איהו נותן שלום לשמאלו וימינו". ומכאן שכורע לשמאל קודם ימין, ונראה לי הטעם כיון ששמאלו הוא ימין השכינה שכנגדו.
שאלה פה: מנ“ל שרמ“ח אברים מתברכים בברכת כהנים? זהר-נשא
תשובה: ראיתי בזהר הק‘ פ‘ נשא ”אמור“ להם, ”חושבן רמ“ח אברים דבאדם חסר חד. מ“ט? דבחד תליא כולהו. וכולהו מתברכאן בהאי ברכתא בהני תלת קראי כדאמרן. להם, לאתכללא בהאי ברכתא עילאין ותתאין“.
שאלה פו: בתפלת מנחה של שבת יש נוסחאות שונות. איזו מהם נכונה האם "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" או "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ"? שמואל ב' ודבה"י
תשובה: פסוק זה נמצא בשני מקומות בתנ"ך ולכן שתי הנוחאות נכונות. הראשון בשמואל ב', ז, כג "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱלֹהִים לִפְדּוֹת לוֹ לְעָם וְלָשׂוּם לוֹ שֵׁם וְלַעֲשׂוֹת לָכֶם הַגְּדוּלָּה וְנֹרָאוֹת לְאַרְצֶךָ מִפְּנֵי עַמְּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ לְּךָ מִמִּצְרַיִם גּוֹיִם וֵאלֹהָיו". והשניה בדברי הימים א' יז, כא "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ אֲשֶׁר הָלַךְ הָאֱלֹהִים לִפְדּוֹת לוֹ עָם לָשׂוּם לְךָ שֵׁם גְּדֻלּוֹת וְנֹרָאוֹת לְגָרֵשׁ מִפְּנֵי עַמְּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ מִמִּצְרַיִם גּוֹיִם.
שאלה פז: הפסוק בישעיהו מ' פל"א "וקוי ה' יחליפו כח", האם נקרא בי' "וקויי" או בו' כמו "וקווי"? ישעיהו מ'
תשובה: ישנם שנים במקרא. פסוק זה בישעיהו נקרא בי', והשני בתהלים ל"ז פ"ט "וקוי ה' המה יירשו ארץ" נקרא בו'.
שאלה פח: האם יש חטא לאדם שיכול להתפלל על חברו ואינו מתפלל? ברכות יב.
תשובה: ברכות יב: "ואמר רבה בר חיננא סבא משמיה דרב: כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש – נקרא חוטא. שנאמר: גם אנכי חלילה לי מחטא לה' מחדל להתפלל בעדכם. אמר רבא: אם תלמיד חכם הוא צריך שיחלה עצמו עליו. מאי טעמא? אילימא משום דכתיב ואין חלה מכם עלי וגולה את אזני – דילמא מלך שאני? – אלא, מהכא: ואני בחלותם לבושי וגו'".
שאלה פט: "אל תעש תפלתך קבע אלא תחנונים לפני המקום". מה נקראת תפלת קבע? ברכות כט:
תשובה: במס' ברכות כט: "רבי אליעזר אומר: העושה תפלתו קבע וכו' מאי קבע? אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי אושעיא כל שתפלתו דומה עליו כמשוי. ורבנן אמרי כל מי שאינו אומרה בלשון תחנונים. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו כל שאינו יכול לחדש בה דבר. אמר רבי זירא אנא יכילנא לחדושי בה מילתא, ומסתפינא דלמא מטרידנא. אביי בר אבין ורבי חנינא בר אבין דאמרי תרוייהו כל שאין מתפלל עם דמדומי חמה, דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מצוה להתפלל עם דמדומי חמה. ואמר רבי זירא מאי קראה? ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים. לייטי עלה במערבא אמאן דמצלי עם דמדומי חמה. מאי טעמא? דלמא מיטרפא ליה שעתא".
לענ"ד נכון לדורינו כדברי רבי יעקב בר אידי אמר רבי אושעיא כל שתפלתו דומה עליו כמשוי, שבפשט הדברים יש לו זמן קבוע שבו הוא צריך לסיים את תפלתו ויהי מה. ולכן כל הזמן הוא מביט בשעון לוודא שהוא לא עבר את הזמן הנקוב בכל קטע בתפלה, ובפרט אם הוא החזן שמריץ את כל הצבור לסיים את תפלתם קודם הזמן שהם זקוקים לכוון בתפלתם.
שאלה צ: האם להלכה תפלת ערבית רשות או חובה? קידושין נב.
תשובה: הגמ' במס' קידושין ובכמה דוכתין אומרת אביי ורבא הלכה כרבא חוץ מיע"ל קג"ם שהלכה בהם כאביי. ומה הם אותן מחלוקות פירש"י במס' קידושין נב. יע"ל קג"ם – סימני הלכות הן שנחלקו בהם אביי ורבא ובכל מקום הלכה כרבא חוץ מאלו יאוש שלא מדעת בב"מ דף כא: ועד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל בסנהדרין דף כז לחי העומד מאיליו בעירובין דף טו קדושין שלא נמסרו לביאה בשמעתין גילוי דעתא בגיטא בגיטין דף לד מומר אוכל נבילות לתיאבון בסנהדרין דף כז. ומכאן שבנד"ד הלכה כרבא שתפלת ערבית רשות.
שאלה צא: האם ראוי לבן חוצה לארץ להקבר בא"י? מו"ק כה.
תשובה: הגמ' במועד קטן דף כה. "כי אסקוה להתם אמרו ליה לרבי אמי ולרבי אסי רב הונא אתי אמרו כי הוינן התם לא הוה לן לדלויי רישין מיניה השתא אתינן הכא אתא בתרין"? והיה קשה לרש"י איך היה מותר להעלותו לקברו בא"י? ותירץ "כי אסקוה להתם – לארץ ישראל לקוברו, שכל הנקבר שם נקבר בלא חטא, שנאמר העם היושב בה נשוא עון, כדאיתא בכתובות קיא." משמע שאין בכך איסור.
שאלה צב: אחד שקרא בתורה חצי פסוק והזכיר שם ה' ועשה טעות בנגינה או בטעמים האם חוזר לראש או ממשיך עד סוף הפ' ושוב חוזר לראש הפסוק? שו"ת צי"א
תשובה: בציץ אליעזר חי"ב סי' מ' הביא מש"כ בפי' שערי רחמים וכו' בשם ספר חסד לאלפים וכו' שכתב אע"ג דקיי"ל דאסור לקרות חצי פסוק משום דכל פסוק דלא פסקיה משה לא פסקינן ליה עכ"ז ש"ץ שטעה בקרה"ת באמצע פסוק שמוזכר בו שם ה' יכול לחזור להתחיל הפסוק ואין פקפוק במה שקרא חצי פ' למפרע כיון שמה שחוזר אינו אלא מפני חומר מזכרת שם ד' לבטלה. וביאר הצ"א שהמדובר היכא שקרא חצי פסוק וטעה באופן שצריך לחזור ולקרוא את השם, דמשום כבוד השם מזקיקים לו לחזור ולקרוא מראשית הפסוק עוד לפני שמסיים הפסוק.
והעיר על כך הצ"א שהמקור להלכה זו הוא מהחיי אדם כלל ה' סי' ב', ושם כתוב בזה בזה"ל: נ"ל דמותר לומר חצי פסוק אע"פ שמזכיר את השם, ולכן אם קרא וטעה בנגינה וטעמים מותר לקרותו עוד הפעם אע"פ שאינו חוזר כל הפסוק כיון שהוא להשלים הפסוק עכ"ל. ולפי"ז כתב הצ"א "הא הכוונה הפוכה מהנז"ל, והיינו, שהמכוון שבראשונה כבר הספיק לקרוא ולסיים כל הפסוק, ורוצים להחזירו בגלל טעות בנגינה וטעמים מהמקום שטעה והוא בחצי הפסוק, ופוסק החיי"א דמותר להחזירו לקרוא מאותו מקום ואין מזקיקים אותו לחזור בגלל כן לתחילת הפסוק ואע"פ שיוצא שבשניה הוא רק חצי פסוק. דהיינו החצי פסוק השני וגם חוזר להזכיר בו את השם, בכל זאת לא איכפת לן כיון שהוא להשלים הפסוק כפי שצריכים לקוראו בנגינה וטעמים.
וקשה לי למה היה צריך לדחות את סברת החסד לאלפים אפילו אם מקורו הוא החיי אדם וכ"ש שאין זה מוכרח שהוא מקור הדברים, ובפרט שהבעיה היא בשני הצדדים. בטעה בחצי הראשון של הפסוק וצריך לחזור, וכן בטעה בחציו השני של הפסוק. מכל מקום למדנו שבין כה וכה לא צריך לקרוא את כל הפסוק בין אם טעה בחציו הראשון ובין אם טעה בחציו השני, בין אם טעה במלים ובין אם טעה בטעמים.
שאלה צג: האם מוציאים ס"ת אחרת משום חסרות ויתירות? שו"ת צי"א
תשובה: בשו"ת ציץ אליעזר סי' מ' הביא מש"כ בסדור דרך החיים בדיני קה"ת אות ב' בשם הא"ר שפסק שאם יש דרש מיוחד בגמ' להיותו מלא או חסר מוציאים אחרת. ובעל דה"ח חלק עליו למסקנה וס"ל שאפי' אם יש דרש מיוחד בגמ' להיותו מלא או חסר, אין מוציאים אחרת אלא אם יש שינוי במובן. ואמנם בשו"ת רעק"א סי' ע"ה פס' כהבית יוסף דכל מלא וחסר שתלוי בו דין בתלמוד כגון הא דו' קטיעא (במלה שלום בפריש פרשת פנחס) מוציאים אחרת.
שאלה צד: האם חובה להוציא את הציציות של הטלית קטן החוצה לקיים מצות וראיתם אותו או עדיף שיהיו מכוסות? חקירה מהגאון הרה"ג עובדיה יוסף זצ"ל
תשובה: ר"י בן מרון הלוי פסק שלומדים מהפסוק גדילים תעשה לך להוציא הציציות החוצה לקיים המצוה כהלכתה. וכן נראה דעת מרן השולחן ערוך סימן כד סעיף א' שכתב ונכון ללובשו על המלבושים.
ואמנם בעל העיטור ורבינו יונה והמרדכי בשם המהר"ם מרוטנברג והמהרש"ל והב"ח והט"ז והש"ך והרה"ג חיד"א וערוך השולחן פסקו שלובשם תחת בגדיו שבשעה שלובש הטלית הרי הציצית בראיה. שעיקר המצוה ללובשו תמיד לזכרון המצוה. ולכן מותר להיכנס בו לבית הקברות ולבית הכיסא מכיון שהוא מכוסה. וכן מותר ללובשו בתשעה באב לפי שאינו נראה לעולם. וכן פסק הרדב"ז וכן היה מנהג הגר"א. ומורינו הרב חיים ויטאל העיד כן על האריז"ל וכתב שאלה המתיהרים להוציא הציציות החוצה טעות גדולה בידם וזהו הפך האמת. וכן משמע מפשט הגמרא מנחות מד. ואפילו לדעת מרן לא כתב אלא על צד היותר טוב ואפילו אם היה חולק בזה אנחנו פוסקים כמנהג האריז"ל. ולכן עדיף שלא להוציא הציציות החוצה ואמנם לאלה הנוהגים להוציאם החוצה אין בזה משום יוהרא שהכל לפי המנהג והזמן והמקום, וכדין תפילין של רבינו תם שאף על פי שפסק מרן שאין לו להניחם אלא אם כן הוחזק ומפורסם בחסידות, בזמן הזה שנגלו דברי האר"י שהפליג בחיובם כל הרוצה להניחם תבוא עליו ברכה. וכן פסק הגאון רבי חיים מוולוזין בשם רבו הגר"א שבזמן הזה לא שייך יוהרא ואדרבא נכון לפרסם.
שאלה צה: האם מותר לנגן במלות התפלה שירי עגבים של הערבים? שו"ת יח"ד
תשובה: עיין מש"כ בשו"ת יחוה דעת ח"ב תשובה ה' – ויש להוסיף נופך לדבריו שזה בודאי מותר מחמת זה שרוב הצבור אינם מכירים את השירים הערבים המקוריים ואף לא את מלותיהם.
שאלה צו: מה נהוג לומר בתפלת החמה? שו"ת יח"ד
תשובה: בשו"ת יחוה דעת ח"ד סי' י"ח הביא מש"כ בשו"ת חתם סופר סימן נ"ו שנוהגים לומר מזמור השמים מספרים כבוד אל, והללויה הללו את ה' מן השמים, עד חק נתן ולא יעבור. ובספר פתח הדביר ח"ג דף שט"ז ע"ב הוסיף לומר הלל הגדול ופרשת יהי מאורות ברקיע השמים, ועוד פסוקים ותחנות. ובשו"ת מים חיים רפפורט או"ח סי' כ"ב הוסיף על זה, למנצח בנגינות מזמור שיר, ואנא בכח. ובשו"ת חתם סופר סימן נ"ו הוסיף שיש לומר גם עלינו לשבח אבל מרן החיד"א במורה באצבע סי' ו' אות ק"ץ כתב, שאין לאומרו והוסיף לומר שזה כלל גדול שלא לנהוג שום דבר מבלי לדעת שורש המנהג. ונכון לאומרם כדאיתא בסנהדרין קא. "כל הקורא פסוק בזמנו מביא גאולה לעולם, שנאמר ודבר בעתו מה טוב". ומסיימים באל אדון על כל המעשים, שמדבר על יצירת המאורות. ואחר כך נכנסים לבית הכנסת ומשלימים התפלה, בית יעקב לכו ונלכה באור ה' וכו', עד סוף עלינו לשבח. ומברכים איש את רעהו בברכת תזכו לשנים רבות נעימות וטובות.
שאלה צז: מדוע הספרדים אומרים משיב הרוח ומוריד הגֶשֶׁם בסגול ואילו האשכנזים אומרים הגָשֶׁם בקמץ? והרי מלת הגשם מהוה סוף פסוק והאשכנזים לכאורה צודקים בקימוצם, ומדוע לא קמצוה הספרדים? עצמי – ד"ר לובצקי
תשובה: ונלענ"ד הטעם כי הספרדים עונים מיד אחרי שאומר הש"צ מלת "הגשם", "לברכה", נמצא שאין מלת הגשם אחרונה. משא"כ האשכנזים שלא אומרים מלת לברכה צריכים ואומרים הגשם בקמץ. אלא שקשה מדוע המתפלל שלא בציבור לא מקמץ את הג'?
ואמנם בסכות שנת תשע"ב נתכבדתי להתארח בחג הסכות בסוכת ביהכנ"ס אדרת-אל של בני היקר הרב גדעון שיחי' במנהטן, ונזדמן לי לשבת בשלחנו של ד"ר לובצקי ורעיתו היקרים. במהלך הארוחה שאל אותי מדוע אנחנו אומרים הרחמן הוא יקים לנו את סכת דוד הנופָלת, והרי בס' עמוס פ"ט פי"א כתוב "בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא אָקִ֛ים אֶת־סֻכַּ֥ת דָּוִ֖יד הַנֹּפֶ֑לֶת וְגָֽדַרְתִּ֣י אֶת־פִּרְצֵיהֶ֗ן וַֽהֲרִֽסֹתָיו֙ אָקִ֔ים וּבְנִיתִ֖יהָ כִּימֵ֥י עוֹלָֽם", הרי שם מלת הנופֶלת היא בטעם אתנחתא ובסגול? ועוד הקשה, מכיון שמלה זו היא באתנחתא הרי היתה ראויה להנקד בקמץ ומדוע היא נקודה בסגול? וחידש לי בשם מורו שהיה דקדקן גדול שאילו היתה מלת הנופלת נקודה בקמץ, הרי זה כביכול סתום וחתום ולא היתה תקומה חלילה לסוכת דוד. ולכן נקדוה בעמוס בסגול ולא בקמץ, וזה שאנחנו הוגים אותה בקמץ הוא מנהג בטעות. בשמעי זאת התענגתי מאוד על פירוש יקר זה ואמרתי לו כי זה מיישב עבורי את השאלה מדוע אנחנו הספרדים אומרים משיב הרוח ומוריד הגֶשם בסגול, והרי מלת "הגשם" היא בסוף פסוק והיה ראוי לנו לבטאותו בקמץ כהיגוי האשכנזים וכפי שהסיק מור אבי מנוחתו עדן. ואמנם אילו מלת "הגשם" היתה בניקוד הראוי לסוף פסוק, היינו מקבלים גשם סתום וחתום ללא הפסק, שהיא קללה. ולכן אנחנו אומרים הגשם להורות על כך שאנחנו זקוקים לו רק באורח זמני. ועוד ספק הותר עבורי מדוע הספרדים מוסיפים מלת "לברכה" לקיים דבר זה שהגשם יכול להיות לקללה או לברכה ולכן מדגישים לבקש את הברכה באופן הראוי וההגון. ולא זו בלבד, אלא שהמלה "לברכה" היא כביכול המשך למלה "הגשם", וזו סבה נוספת מדוע לא לנקד מלה זו בקמץ כי היא אינה בסוף פסוק, אלא המלה "לברכה" היא סוף הפסוק. (לקוח מתיקיה "סוכה פנינים")
שאלה צח: מה ההבדל בין רב לחכם?
תשובה: הגמ' במועד קטן דף כה. "כי נח נפשיה דרב ספרא לא קרעו רבנן עליה אמרי לא גמרינן מיניה אמר להו אביי מי תניא הרב שמת חכם שמת תניא". ומכאן שהמושג "רב" הוא מורה ומלמד. ואילו "חכם" הוא משיב על שאלות מכל המינים. עצמי מו"ק כה.
שאלה צט: מה טעם המנהג להשים לפני הארון או בתוכו פרוכת חוץ מדלתות הארון?
תשובה: כ' מרן באו"ח סי' ר"מ ס"ל וז"ל: "בית שיש בו ס"ת או חומשים העשויים בגלילה אסור לשמש בו עד שיהיה בפניו מחיצה. ואם יש בו תפלין או ספרים אפי' של גמרא אסור עד שיתנם בכלי בתוך כלי והוא שלא יהיה השני מיוחד להם. אבל אם הוא מיוחד להם אפי' מאה כחד חשיבי. ואם פירש טלית ע"ג ארגז חשוב ככלי בתוך כלי". נמצא שאם הוא בביתו ויש לו ארון ספרים סגור ולפני הארון פרוכת מקרי ככלי בתוך כלי. ונ“ל דמשום כך נהגו ליתן פרוכת נוספת על הארון אפי‘ בביהכנ"ס שבדרך כלל לא משתמשים בו אלא לתפלה, מ“מ כיון שלפעמים משתמשים בו לדברים אחרים כגון לאכילה ושתיה ושיחה בטלה, ע"י שיש שם פרוכת בתוך הארון וגם הוא סגור ע“י דלתות חשוב ככלי בתוך כלי.
ואין להקשות דהא גבי ס"ת לא הותרה פרוכת וכדומה אלא מחיצה בלבד, י“ל שלא הוצרכה מחיצה אלא לענין תשמיש, אבל לדברים אחרים סגי כלי בתוך כלי. ואין להקשות דהא פרוכת זו היא כלי המיוחד לו וקי“ל גבי תפלין שאע“ג שמותר לו ליכנס בעת הצורך לבית הכסא ותפליו בכיסו היינו דוקא כשהן מונחים בכלי בתוך כלי שאינן מיוחדים לו. י“ל שדוקא כשמשתמש שם דרך בזיון כגון תשמיש או ביה“כ אז צריך מחיצה של ממש שאינה מיוחדת לו אבל כשמדובר רק באכילה ושתיה ושיחה בטלה סגי בשני כיסויים ואעפ“י שהם מיוחדים לו. ונראה דה“ה אם הס"ת בביתו דמהני אם אינו נוהג שם מנהג בזיון, אבל אם נוהג שם מנהג בזיון, כיון שהפרוכת חשיבא כדבר המיוחד לו אפי' מאה כחד חשיבי. ומיוחדת לו מקרי כשהיא עשויה שם לכבוד הס"ת.
ועדיין יש מקום להתחבט ולומר שפרוכת זו הנתונה מחוץ לארון וכן בתוכו אין פרוכיות אלו עשויות שם לכבוד הס“ת אלא לשמש בתור מחיצה ובזה יבואר שפיר מה שנהגו גדולי הספרדים לקשט הסוכה בפרוכיות של ארון הקודש. שלכאורה קשה איך נהגו כן דהא אין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה? ולפי מה שכתבתי אין כאן קושיא כלל, כיון שאין להן דין קדושה חמורה אלא דין מסך ומחיצה המבדילה בין קדושה חמורה של הס"ת לביהכנ"ס מקרי שפיר אינה מיוחדת לכך. ועוד נראה לתרץ שכיון שכך נהגו כשתרמו את הפרוכת על דעת כן תרמוה. והנלענ"ד כתבתי. אליהו שלום שלוש.
שאלה ק: אשכנזי בבית כנסת ספרדי האם מותר לו לנהוג כמנהג אבותיו או שחייב לנהוג כמנהג המקום משום לא תתגודדו?
תשובה: עיין למה שהשיב על כך הגאון הרה"ג עובדיה יוסף זצ"ל בשו"ת יחווה דעת חלק ד סימן לו וז"ל:
"ומעתה לפי דעת הרי"ף והרא"ש וסיעתם שאיסור לא תתגודדו אינו נוהג בשני בתי דין בעיר אחת, בודאי שלגבי המנהגים השונים שבין עדות האשכנזים והספרדים אין לחוש לאיסור לא תתגודדו, שהרי הם נחשבים גם כן כשני בתי דין בעיר אחת, וכמו שכתב בשו"ת מהרשד"ם …… ואפילו לדעת הרמב"ם והסמ"ג נראה שמכיון שהדבר מפורסם בכל תפוצות ישראל שהספרדים נוהגים כדעת מרן השלחן ערוך, ובני אשכנז יוצאים ביד רמ"א ….. לפיכך אין בזה איסור משום לא תתגודדו. וכיוצא בזה כתב הגאון רבי מרדכי בנט …. בדין תפילין בחול המועד, שבעיר אחת …. הספרדים נוהגים שלא להניח תפילין בחול המועד, והאשכנזים מניחים תפילין בחול המועד, מכל מקום אין בזה איסור משום לא תתגודדו….. בדבר שנחלקו בו הקדמונים, וכל אחד נוהג כד' רבותיו, אין בזה משום לא תתגודדו, וכל אחד צריך לקיים מנהג אבותיו ואפילו בבית כנסת אחד. ע"ש…..
שאלה קא: האם יכול לענות לקדיש וקדושה וברכו לתפלה חיה מהכותל דרך הרדיו? והאם הוא נחשב מתפלל בציבור אם הוא מצטרף אליהם בתפלתו כשהוא בביתו.
תשובה: לענ"ד אם שמע ברדיו תפלת שחרית חיה בכותל וכיו"ב ואפילו הוא במדינה אחרת יכול מדינא להצטרף לתפלה ולענות לקדיש וקדושה וברכו כאילו הוא מתפלל עמם במנין. שהרי הוא מתפלל בשעה שהציבור מתפללים ומקרי עת רצון. והוא יכול גם לענות לדברים שבקדושה כמו בבית הכנסת שהיה בזמן התלמוד כדאיתא בסוכה נא. "מעשה באלכסנדריא של מצרים שהיתה בית הכנסת גדולה ולא היו יכולים כלם לשמוע הברכה מהחזן ושיענו אמן וכשהיה מגיע החזן לסוף הברכה היו מניפין בסודרים כדי שיכירו אותם שלא היו יכולין לשמוע ששם היה חתימת הברכה ויענו אמן", הרי מפורש שלא היו שומעין הברכה ובכל זאת היו עונין אמן וכל שכן הכא שהוא לא רק שומע אלא אפילו רואה אותם, אם כי דרך האינטרנט, לא גרע מזה שיושב ביניהם ויודע בדיוק היכן הם נמצאים בתפלה.
שאלה קב: האם מותר לומר תחנון אחרי השקיעה?
תשובה: עיין בשו"ת יחוה דעת חלק ו' סימן ז' להגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל שפסק בצוף לשונו שמותר לומר תחנון עד שלוש עשרה וחצי דקות אחרי השקיעה. והסתמך בזה על תשובה שהובאה בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג בשם רב שר שלום גאון שבחול מותר ליפול על פניו אחר תפלת ערבית, ואפילו בצבור, וכתב שכן המנהג בבבל. וכן הוא בסדר רב עמרם גאון חלק א' ובסידורו. ובטור או"ח סימן רלז.
והמנהיג הביא את דבריו….. וסיים …. אך לא נהגו העם כן, אלא במנחה שהיא עת רצון, והיא חובה. ע"כ. ובספר האשכול כתב, והרוצה ליפול על פניו בערבית שפיר דמי …. וכתב בארחות חיים. שאין הכרח בנפילת אפים אחר תפלת הלילה, ואין היזק בדבר.
ובשבולי הלקט הביא דברי רב שר שלום גאון, וסיים, וגאון אחר כתב שאין נפילת אפים בתפלת ערבית כלל, וכך מנהג פשוט בישראל. וכן הוא בספר התניא. וזו לשון הרמב"ם בפרק ה' מהלכות תפלה הלכה טו: מנהג פשוט בכל ישראל שאין נפילת אפים בשבתות ובמועדים וכו', ולא בתפלת ערבית שבכל יום. ויש יחידים שנופלים על פניהם בערבית. ומשמע מדברי הגאונים והפוסקים הנ"ל, שאין שום איסור לומר נפילת אפים בלילה. ומוכח גם כן מדברי האשכול והארחות חיים הנ"ל, שאם נמשכה תפלת המנחה עד צאת הכוכבים, ראוי ונכון לומר נפילת אפים, כיון שתפלת מנחה חובה.
אולם מרן הבית יוסף סימן קלא הביא בשם רבינו הגדול מהר"י אבוהב, שכתב בשם ….. רבינו חיים בר דוד, תלמיד הרשב"א. שאין נפילת אפים בלילה, שכן מקובל לחכמים, כי נפילת אפים רמז למדת הלילה, ואין נופלים על פניהם, וקרוב הדבר לקצץ בנטיעות. …. ויש טעם נכון לזה על פי הקבלה. וכן פסק מרן בשלחן ערוך סימן קלא סעיף ג': אין נפילת אפים בלילה, ובלילי אשמורות נוהגים ליפול על פניהם מפני שהוא קרוב ליום. נמצא שהדבר שנוי במחלוקת בין הגאונים והמקובלים. ולפי זה נראה שאם נמשכה תפלת המנחה עד הלילה, אין נופלים על פניהם בלילה. וכן כתב המגן אברהם בסק"ט. וכן פשט המנהג. … ולכן שב ולא תעשה עדיף.
שאלה קג: אדם שמתפלל בביכנ"ס "שטיבל" נוסח אשכנז שמנהגם לא לומר ברכו בימי ב' וה' שיש בהם ס"ת מאחר שהקהל המאחר לבוא לביהכנ"ס יצא י"ח לענות לברכו של העולה לתורה. והוא רוצה לומר ברכו בסוף התפלה והיו אלה שטענו כנגדו שהוא חייב לנהוג כמנהג המקום שלא לומר ברכו. והוא טוען שהוא רגיל כספרדי לומר ברכו בסוף התפלה. עם מי הדין?
תשובה: מאחר שבאה השאלה לידי אמרתי שישנן שתי תשובות לדבר מדוע יכול לומר ברכו.
א) אין מנהג המקום חל על העצים ועל האבנים, אלא על המנין שבא יום יום ברובו מראשית התפלה ועד אחריתה ורק יש מי מהם שמקדים ומי שמאחר לבוא. אבל בתנאים של שטיבל שנכנסים ויוצאים אנשים בכל רגע, שבאים לא בהכרח קודם קריאת התורה, וגם כאלה שהיו עסוקים בתפלת שמונ"ע בזמן קריאת התורה ולא יכלו לענות ברוך ה' המבורך וכו' בודאי שמזכים אותם בעניה על ברכו שהוא בכלל דברים שבקדושה. שהרי לא זו בלבד שיכול לענות על ברכו, אלא גם אם הוא בפני עצמו לא שמע קדושה יכול להיות פורס על שמע אפילו שאין זה מנהג המקום וכ"ש לומר ברכו. ובמציאות שלפנינו, אחרי שאמרתי ברכו בסוף התפלה קבלתי ישר כח גדול ממספר מתפללים שבאו מאוחר והתפללו ביחידות.
ב) "שטיבל" הוא בית כנסת של רבים ולא של מנין מסויים. לשטיבל יש דינים מיוחדים שלא ככל בית כנסת מאחר שהוא נתמך על ידי באי עולם ולא רק על ידי המתפללים המקומיים. לפיכך אסור למכור אותו כי הוא לא שייך לגוף מסויים. ולכן כל מנין שמתפללים שם יכול להתפלל בנוסח של עצמו ואין מי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל.
שאלה קד: נהגו עתה לומר ברכו בסוף התפלה בשביל מי שבא מאוחר, אלא שהספרדים אומרים ברכו אחרי קדיש יתום שקודם עלינו. ואילו האשכנזים אומרים ברכו אחרי עלינו. מדוע? עצמי
תשובה: נראה לי הטעם מאחר שצריך לומר ברכו אחרי קדיש, ומאחר שהספרדים לא אומרים קדיש אחרי עלינו, אבל אומרים אותו קודם עלינו. לכן אומרים ברכו אחרי הקדיש שקודם עלינו. אבל האשכנזים שאומרים קדיש יתום גם אחרי עלינו אומרים ברכו אחרי אותו קדיש לזכות גם את מי שבא עוד יותר מאוחר.
שאלה קה: כידוע ברכת ברך עלינו ארוכה בנוסח הספרדי ביחס לזו שבנוסח אשכנז. והשאלה היא האם מותר לספרדי שמתפלל בביכנ"ס אשכנזי לקצר את הברכה הזו להתאים אותה לנוסח אשכנז מאחר שאם יאמר את כולה יצטרך להתפלל בשיא המהירות ובלא כוונה או שלא יספיק להגיע לקדושה ביחד עם הש"ץ? עצמי
תשובה: נראה לענ"ד שראוי לקצר את ברכת ברך עלינו שתכיל את נוסח הספרדים בראשה ובסופה ולקצר באמצעה. והטעם שכשם שיכול להוסיף ולבקש תחנונים בכל ברכה מעין אותה ברכה כך גם יכול לקצר את הברכה כפי הצורך. ראיה נוספת לכך היא מברכת הביננו שהיא מקוצרת ביותר והמתפלל אותה לא צריך לחזור את תפלתו כשמגיע לביתו. וכן אני נוהג לומר את הנוסח הספרדי עד ותן טל ומטר לברכה על פני האדמה ואח"כ לומר ושבענו מטובה וברך שנתינו כשנים ולהמשיך כנוסח הספרדים.
שאלה קו: מה בין תפלה בכוונה לתפלה שלא בכוונה? ואי קי"ל "תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה", מדוע אמרו ז"ל שחייב בתפלה אפי' אם אינו מבין מה שאומר? עצמי
תשובה: מה שיראה לענ"ד הוא לדמות ענין זה למשלוח מכתבים דרך המחשב. כי אילו היה באפשר לשלוח כל מלה ומלה בשעת כתיבתה, הרי זה דומה לשולח בכוונה. אבל זה הכותב ואינו שולח אלא מאוחר יותר, הרי המכתב כתוב ועומד כגוף בלא נשמה. וענין זה יסביר גם מהי חשיבות הנודר נדר שאינו יכול לשנות את דברו כי לכל מלה ומלה שנאמרה בכוונה מלאה ובהתרגשות של הנודר בשעת הנדר יש גוף שהוא המלים, ויש נשמה שהיא מחשבת הנודר והרי באותה שעה נשלחו הדברים כלפי שמים ואין להשיב. וענין החכם המתיר הנדר אינו אלא ענין של משלוח בטעות והיא דרך לקבל את המכתב בחזרה. דהיינו שגוף המכתב במקומו עומד אבל לאחר התרתו, הסירו מהנדר את נשמתו.
שאלה קז: מנין לנו שאסור לענות אמן בקול רם יותר מן המברך? סי' קכ"ד סי"ב
תשובה: הגמ' בברכות מה. מנא הני מילי אמר רב אסי דאמר קרא גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו רבי אבהו אמר מהכא כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו אמר רב חנן בר אבא מנין לעונה אמן שלא יגביה קולו יותר מן המברך שנאמר גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו אמר רבי שמעון בן פזי מנין שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא שנאמר משה ידבר והאלהים יעננו בקול שאין תלמוד לומר בקול ומה תלמוד לומר בקול בקולו של משה תניא נמי הכי אין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא ואם אי אפשר למתרגם להגביה קולו כנגד הקורא ימעך הקורא קולו ויקרא
שאלה קח: בספר מנהגי הרבי הזקן בעל התניא ז"ל כתוב שהוא נהג לומר ברוך אתה ה' אוהב את עמו ישראל וכן הבוחר בעמו ישראל באהבה בלחש בכדי שלא יענו אמן וכן נהגו ברוב קהילות חב"ד האם מנהג זה ראוי? עצמי
תשובה: לענ"ד מנהג זה תמוה ביותר שהרי הטעם שאומרים שמע ישראל אחרי סיומת הברכות ברוך אתה ה' אוהב את עמו ישראל וכן הבוחר בעמו ישראל באהבה הוא כתשובה לקוב"ה שבחר בנו ואוהב אותנו ע"ד אני לדודי ודודי לי. כתשובה לקב"ה שיש טעם לאהבתו אותנו משום שהוא מיוחד עבורינו ואנחנו מיחדים את שמו ערב ובוקר בכל יום תמיד. לפיכך לא נראה לי נכון לסיים את הברכות בלחש. זאת ועוד, שיש לחוש בזה לתרעומת המינים שמא חלילה יאמרו שאנחנו לא רוצים להזכיר בקול את העובדה שהקב"ה אוהב את עם ישראל?
שאלה קט: לאיזה כיוון יש להפוך פנים בסוף אמירת 'לכה דודי', ומדוע?
תשובה: במשנה ברורה סי' רסב סק"י כתב: "בקצת מקומות נוהגין לצאת מבהכ"נ לעזרה ואומרים 'בואו ונצא' וכו', ואנו נוהגין שמהפכין פניהם לצד מערב כשאומרים 'בואי בשלום'".
והגאון הרב משה פיינשטיין ב'אגרות משה' או"ח ג, מה כתב: "ובדבר הפיכת הפנים בשעת אמירת בואי בשלום, הנה ברובא דרובא בתי כנסיות שהיו במדינותינו היה הפתח במערב, ולא היה סתירה למעשה. ולכן יש שאמרו שהכוונה היתה למערב משום שהשכינה במערב, ואף שהיציאה היא לכבוד השבת, אולי מכיון שאמרינן ביום השביעי התעלה וישב על כסא כבודו שקאי על השבת, א"כ גם היא במקום השכינה שהוא במערב. ויש שבשביל זה דהוא לשבת דלא מצינו מעלת מערב, לכן הוא להפוך לפתח, והטעם בשביל האבלים אינו כלום, ואם נמצא שהפתח אינו בצד מערב מסתבר לע"ד להפוך למערב, ואיך שעושים כיון שהכוונה לכבוד השבת קדש הוא טוב אף שלע"ד אין ענין פתח שום טעם אם לא מטעם דנראה כמתכוונים לצאת".
ולא ירדתי לסוף דעתו במה שכתב "ואף שהיציאה היא לכבוד השבת, אולי מכיון שאמרינן ביום השביעי התעלה וישב על כסא כבודו שקאי על השבת, א"כ גם היא במקום השכינה שהוא במערב ויש שבשביל זה דהוא לשבת דלא מצינו מעלת מערב לכן הוא להפוך לפתח".
ובדומה כתב הגר"א נבנצל ('ביצחק יקרא' על השו"ע רסב סק"י): "אלא לעולם יפנה למערב, גם אם ארון הקודש אינו במערב. אם הצבור פונה בטעות לצד שכנגד ארון הקודש, יפנה גם הוא עמהם לאותו צד בלי לומר 'בואי בשלום', כדי להמנע מאסור תתגודדו. ויאמר 'בואי בשלום' לפניהם או אחריהם ביחידות. העומדים ממזרח לירושלים ומתפללים למערב, אולי טוב שיעשו סיבוב שלם".
עוד כתב הגר"א נבנצל בס' 'ירושלים במועדיה' (שבת ח"ב עמ' קנט): "הטעם שב'בואי בשלום' הופכים פניהם, שמעתי מאאמו"ר זללה"ה (הגרש"ז אוירבך) שהוא משום שהשמש שוקעת במערב. נמצא שהיום החדש, שמתחיל מהערב, מתחיל במערב. לפי זה תמיד יש לפנות לצד מערב, גם המתפללים לכיוון צפון או דרום".
כך גם מובא בס' 'אשי ישראל' (עמ' שעה), שכשמגיעים ל'בואי בשלום' המנהג לעמוד ולהפוך פניהם לצד מערב, וכמו שיוצאים לקבל אדם גדול.
אמנם כתב ב'ערוך השולחן' (או"ח רסב, ה): "ועכשיו אנו אומרים לכבודה מזמורים ו'לכה דודי' ובחרוז האחרון עומדים ומחזירים פנינו כלפי הפתח ואומרים 'בואי בשלום וכו' בואי כלה בואי כלה', ויש שהיו יוצאים לשדה לקבל שבת, ויש לחצר בהכ"נ ואנחנו לא ידענו מזה".
ובס' 'נפש הרב' (עמ' קנז), סיפר הגרי"ד סולוביצ'יק שראה אצל כמה גדולים באירופה שבשעה שאמרו הצבור 'בואי בשלום' בליל שבת, הלכו ברגל ממקומם שבבית הכנסת עד סמוך לדלת, כדי לקבל את פני השבת דרך הפתח, וכן היה נוהג בעצמו. ומנהג העולם להפוך פניהם כלפי הדלת הוא גם כן עפ"י אותה כוונה. עוד מובא בס' 'דברי הרב' (עמ' קסז), שבשעה שהיו אומרים 'בואי בשלום' היה נוהג הגרי"ד ללכת מכסאו, שהיה סמוך לארון הקודש, עד לאחורי בית הכנסת ואף היה פותח את הדלת. ובס' 'ארץ הצבי' (ס' יב הערה ז), כותב הג"ר צבי שכטר שבשעה שלימד הגרי"ד סולוביצ'יק דין זה בשיעוריו בבית הכנסת בניו יורק, ששמה פתח בית הכנסת היה מן הצד ולא כנגד ארון הקודש, אמר בפירוש שבית הכנסת שהיו נמצאים בו נבנה שלא כדין, והוסיף שצריך להחזיר פנים לכיוון הפתח בשעת אמירת 'בואי בשלום'.
ומנהגי לפתוח את הדלת בסיום הגדה של פסח בסימן "נרצה" "חסל סידור פסח" וכו' בשירת "אליהו הנביא". ובמה שהעיר הגרי"ד סולוביצ'יק שבית הכנסת נבנה שלא כדין, בודאי דבריו היו נכונים ביחס לבית הכנסת שבמקומו. אבל ישנן בתי כנסת רבים בירושלים ובעולם שהם צרים ואם כי הארון נמצא בצד צפון או דרום כל הצבור מתפלל כראוי לצד מזרח.
כך גם כתב הג"ר בנימין יהושע זילבר בשו"ת 'אז נדברו' (ב, ו), שכל ענין של קבלת שבת הנזכר בגמרא וכן המנהג שלנו לעמוד ולהפוך פנים לכיוון הפתח כשאומרים 'בואי בשלום', הוא רק על מנת להמחיש שאנו הולכים לקבל את פני המלך, אך העיקר הוא הכנת הלב לקבל תוספת וקדושת שבת קודש והכנה לנשמה היתירה שהאדם זוכה בה בשבת, וההמחשה היא בבחינת חיצוניות שמעוררת את הפנימיות. הטעם הזה שייך גם לדעה שהולכים לפתח כדי לקבל את השכינה. וכן מובא ב'משנה ברורה' (מ"ב רסב סק"י): "ונוהגין לעמוד אז ולעשות דוגמא כמו שמקבל פני אדם גדול", והן הן הדברים שכתבנו. לכן תמיד הופכים את הפנים לצד הפתח.
עיין בכה"ח (רסב ס"ק לב) שצריך להחזיר פניו למערב ששם השמש שוקעת, אך הג"ר בצלאל שטרן כתב בשו"ת 'בצל החכמה' (ג, סה) שמה שכתב כה"ח הוא דווקא לאלו המקבלים שבת מחוץ לבית הכנסת, אך למתפללים בביהכ"נ העיקר שיהפכו פניהם לצד הפתח.] (מאמר מהרב אבינר)
ולענ"ד אנחנו הופכים פנינו לצד מערב, שם שוקעת השמש, והוא זמן קבלת שבת עם השקיעה. רמז לכך "מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי", מדוע דוקא מהכותל המערבי? נ"ל כמו שהשמש השוקעת במערב מסמלת את שקיעת האור וביאת חשכת הלילה, כך גם שקיעת הקדושה בחורבן בית המקדש, מסמלת את שקיעת האור הרוחני שהיה שורה על המקדש בבניינו, ומסמלת את תחילת חשכת הגלות. וזה מסומל בכותל שנותר בדוקא בצד מערב. וכשם שמעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי, כך גם מעולם לא סר האור מהשבת שהוא מעין עולם הבא. ואור זה הוא במוחש לשומרי השבת החשים את הנשמה היתירה גם בימי החולין הללו שאחרי החורבן, ומתי? ממש בכניסת השבת באמירת בואי בשלום עטרת בעלה.. בואי כלה בואי כלה, במחשבה ובמעשה בפנייתינו לצד מערב שאז אנחנו מקבלים את פני השכינה שלא זזה מהמערב. והנראה לענ"ד כתבתי. אליהו שלום שלוש.
שאלה קי: בסיום העמידה צועדים לאחור באומרם "עושה שלום במרומיו", וכן באמירת "בואי כלה בואי כלה", שמשתחווים לימין ולשמאל. איזה צד קודם?
תשובה: בשו"ע סי' קכ"ג ס"א פסק להשתחוות לצד שמאל קודם שהוא ימין השכינה וכן איתא ביעב"ץ בסידור בית יעקב שכתב שמנהג אביו החכם צבי זצ"ל היה לומר "בואי כלה" פעם אחת כשהוא שוחה פונה לשמאלו כנגד ימין השכינה. פעם ב' לימינו. פעם ג' משתחווה לפניו ואומר בלחש "בואי כלה שבת המלכה".
אבל הבן איש חי שנה ב' פ' וירא אות ב' כתב שמנהג העולם לצדד הפנים לצד ימין תחילה ב"בואי כלה" הראשון ואחר כך לצד שמאל ואומרים "בואי כלה" השני. ואחר כך נשארים זקופים כלפי מערב ואומרים "בואי כלה" השלישי בלחש. וכ"כ כף החיים סי' רסא סקכ"ח.
מפתח השאלות
שאלה א: מדוע נהגו הספרדים ללבוש טלית שכולה לבנה ביחס לאשכנזים שעל טליתם פסים שחורים? סי‘ ט‘ ס“ה
שאלה ב: וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה‘, איתא במדרש במדבר רבה פרשה יז "מצוה להביא לבן ותכלת ויעשה אימתי כשהוא תכלת ועכשיו אין לנו אלא לבן שהתכלת נגנז, וכו' אמר ר' מאיר מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין שהתכלת דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד שנא' ויראו את אלהי ישראל וגו', וראיתם וזכרתם המראה מביא לידי זכרון זכרון מביא לידי מעשה שנא' למען תזכרו ועשיתם“ וגו'. וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה‘. מאחר ואין לנו תכלת האם ראוי ליתן פתיל תכלת המצוי בימינו?
וכיון שבימינו אין תכלת הרי אין בידינו לזכור את מצות ה‘, ומדוע אין אנחנו פטורין מן הציצית? ועוד מי חושב בכוון זה לראות את התכלת שהוא דומה לרקיע ולחשוב על הרקיע שהוא דומה לכסא הכבוד? ואפי אם חושב אדם על כסא הכבוד הרי אין לו מושג ממראהו של אותו כסא ולא הוי כאחד שמזכירים לו דבר שהוא מכיר זה מכבר, ואינו זקוק אלא שיזכירו לו? ועוד, גם אם הוא מכיר את כסא הכבוד, איך כסא הכבוד יזכיר לו את כל מצות ה‘? סי' ט' ס"ב וסי' י"ג ס"ב
שאלה ג: האם צריך להשים בית על התפלין של יד? ומה מעשהו? סי' כ"ה
שאלה ד: אם הגיע לישתבח, והתחיל הש"צ לומר קדיש. האם יכול המתפלל להמשיך בישתבח בכדי להספיק לענות לברכו, ותוך כדי אמירת ישתבח יפסיק לענות לקדיש? סי' נ"ב ס"א
שאלה ה: אדם שאינו מספיק לסיים תפלתו ביחד עם הצבור והש“צ או היתומים אומרים קדיש. האם מותר לו להמשיך את המזמור או את עלינו לשבח וכיו“ב בזמן שהם אומרים קדיש או שחייב להפסיק? סי' נ"ה ס"ז
שאלה ו: האם חרש אילם שלמד בבית ספר לחרשים אילמים לדבר ויכול לשמוע ע"י מכשיר שמיעה דינו כשוטה או שהוא חייב בכל המצוות ומצטרף לעשרה? סי' נ"ה ס"ח
שאלה ז: האם צריך לענות בקדיש עד עלמיא או שעדיף לומר עד יתברך? סי‘ נ“ו
שאלה ח: שאל אבא מרי זצ"ל בספרו חמדה גנוזה מדוע אומרים בקדיש "וימליך מלכותיה" בו' והרי אחרי שמיה רבא אומרים אמן, ומשמע שזה סוף הענין. ואח"כ כשאומרים בעלמא די ברא כרעותיה צריך היה לומר ימליך מלכותיה וגו' ולבסוף תי' שמלת "וימליך" עולה על המלים יתגדל וגו' וגם על המלים בעלמא וגו'. ולי נראה להוסיף על תמיהתו מדוע השמיטו האשכנזים את המלים "ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה", ואת אמירת האמן שאחריו? ומדוע אומרים אותו הספרדים? סי‘ נ“ו
שאלה ט: באמירת הקדיש מדוע עונים הספרדים ”אמן“ אחר ”שמיה דקודשא בריך הוא“, ואילו האשכנזים עונים ”בריך הוא“? סי‘ נ“ו
שאלה י: האם חייב אדם לקרוא ק"ש על המיטה? סי' ס"א
שאלה יא: על מה סמכו הספרדים באמירת אמת, ושוב חוזר החזן ה' א-להיכם אמת? סי' ס"א ס"ג
שאלה יב: מי רשאי להתפלל בכל לשון? איזה תפלות יכול להתפלל בכל לשון? והאם צריך להבין באותה לשון? ואם מתפלל בלה"ק, האם צריך להבין לשה"ק? ואם הוא יוצא י"ח בתפלת אחרים האם צריך להבין את הלשון של המוציאו י"ח? סי' ס"ב ס"ב
שאלה יג: מנין שצריך לסמוך גאולה לתפלה בשחרית, ומדוע זה כל כך חשוב? סי' ס"ו ס"ח
שאלה יד: האם כאשר הוא עומד בזמירות ומפסיק לקדושה, האם צריך הוא לענות גם "ימלוך"? אם ש"ימלוך" הוא חלק נפרד מהקדושה? סי' ס"ו
שאלה טו: האם מותר להפסיק בין הפרקים למצוה עוברת? סי' ס"ו
שאלה טז: אדם שבא בערבית מאוחר לבית הכנסת האם יכול לפרוס על שמע כמו בשחרית? סי' סט
שאלה יז: מה נקרא עובר לפני התיבה? מי יכול לעבור לפני התיבה? כמה אנשים צריכים להיות בביהכנ"ס בכדי שיוכל לעבור לפני התיבה? סימן סט סעיף א
שאלה יח: מה נקרא פורס על שמע? סימן סט סעיף א
שאלה יט: אדם שבא מאוחר לבית הכנסת ורוצה לשמוע קדושה, והוא עוד לא התחיל להתפלל, האם מותר לו להתחיל להתפלל בעמידה של שחרית יחד עם הש"צ ואחר כך יקרא יוצר אור? סימן ס"ט
שאלה כ: אם ידו בתוך בית הכסא והוא עומד בחוץ והקיר עומד כמחיצה בינו לבין בית הכסא, האם מותר לו לקרוא ק"ש על המיטה? סי' ע"ו ס"ד
שאלה כא: האם יש היתר לשתות קפה עם חלב קודם התפלה בין בשבת בין בחול? סי' פ"ט ס"ד
שאלה כב: מנין לנו שהמתפלל בדרך מתפלל תפלה קצרה? סי' צ' ס"ו
שאלה כג: האם מותר להתפלל בעל פה או חייב להתפלל מתוך הסידור? סי' צג
שאלה כד: האם מותר להתפלל תפלת שמונ"ע כאשר אדם נוהג במכוניתו? סי' צ"ד ס"ד
שאלה כה: איזה עדיפות מעשית יש לתפלת הצבור על זו של היחיד? סי' ק"א ס"ד
שאלה כו: "אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק". מה נקראת הפסקה? האם דוקא בדיבור, או אפילו בעמידה גרידא? והאם הליכה מהווה הפסק? ומה דין המפסיק?
שאלה כז: אדם טס באוירון ויש לו עצירת ביניים, האם צריך לחזור ולומר תפלת הדרך בטיסתו השניה שאחרי חניית הביניים? סי‘ ק“י ס“ה
שאלה כח: מהו מקומן של הכריעות והזקיפות בתפלת שמונ"ע ומה חשיבותן? סי' קי"ג ס"ז
שאלה כט: מי יוצא ידי חובה בחזרת הש"צ וכיצד עליו לנהוג? סי' קכ"ד ס"א
שאלה ל: מתי ראוי לש"צ להתחיל בחזרת הש"צ, האם די ברוב מניין או שצריך שיהיו עשרה שומעין בדוקא? ואם הצבור מונה מאה אנשים האם צריך להמתין לרוב הצבור שיגמרו תפלתם או שדי בעשרה? סי' קכ"ד ס"ד
שאלה לא: מנין לנו שצריך הש"צ לומר מודים מראש ועד סוף בקול רם? ומה מפסיד במה שקורא מקצתו בלחש? סי' קכ"ד
שאלה לב: איזה קטעים הם חלק מהקדושה העיקרית שבשלהם פוסק אם הוא עסוק בתפלה במקום שאסור להפסיק ולדבר? סי' קכ"ה ס"א
שאלה לג: על מה סמכו הצבור לומר בנגון עם הש"צ נקדישך? סי' קכ"ה ס"א
שאלה לד: מהו מקור המנהג לכרוע כלפי שמאל ואח"כ לימין בקדושה כשאומר וקרא זה אל זה ואמר? סי' קכ"ה
שאלה לה: האם מותר לחזן להתפלל עמידה עד הא-ל הקדוש וכולם ממשיכים להתפלל בלחש אם הזמן מצומצם או לשום סבה אחרת? והאם עדיף שהחזן יתפלל כל התפלה בקול רם כמו שעשה הרמב"ם ושאר הציבור ימשיכו תפלתם במהירות והכהנים יעקרו רגליהם קודם העבודה ויעלו לדוכן ואדם אחר יקרא "כהנים"? ומה הדין אם הם עדין עסוקים בתפלתם, האם מותר להם להפסיק, להסתובב, ולברך את העם? ומתי יטלו את ידיהם? סי' קכ"ח
שאלה לו: מנא לן שאסור להתחיל בברכה קודם שיסיים הצבור לומר אמן, ולא יאמרו אמן קודם שיסיים הש"צ הברכה, וה"ה לקדיש ולכל דבר אחר? סי' קכ"ח סי"ח
שאלה לז: כהן שנשא גרושה האם מותר לעלות לתורה בשאר העליות מלבד עליית כהן? סי' קכ"ח סעיף מ'
שאלה לח: אדם שרגיל במשכב זכר האם מותר להעלותו לתורה? סי' קכ"ח סעיף מ'
שאלה לט: האם חייב אדם בנפילת אפים אם הוא מתפלל ביחיד בביתו? סי' קל"א ס"ב
שאלה מ: ביכנ"ס שיש בו אולם רחב והוא משמש גם כבית מדרש ובצידו עוד חדרים שבהם מתפללים ולומדים. וכשיש ברית מילה, עורכים אותו בדרך כלל באולם הגדול. האם יש לומר תחנון בשאר החדרים? סימן קלא ס"ד
שאלה מא: ספרדי שמתפלל בבית כנסת של אשכנזים, האם רשאי ליפול על פניו או שרק מטה את פניו קצת? סי' קל"א ס"ח
שאלה מב: מנא לן שאסור לומר קדושה ביחיד? ומאידך מנ“ל שאסור לומר תרגום של קדושה דסידרא (ובא לציון) ברבים? סי' קל"ב ס"א
שאלה מג: מדוע בתפלת "אין כא-להינו" נבחרו מלים אלה בלבד "אין כא-להינו", "מי כא-להינו", "נודה לא-להינו", "ברוך א-להינו", "אתה הוא א-להינו"? סי' קל"ב ס"ב
שאלה מד: עשרה שהתחילו להתפלל ואחרי שמונ"ע יצאו מקצתם. הּאם אומרים קדיש תתקבל? סי' קלג
שאלה מה: מעשה שהיה שקראו לכהן במקום לוי משום שחשבו שאין לוי בביהכנ"ס, ואח"כ בא הלוי. האם יחליף את הכהן או שיחזור הכהן לקרוא במקום לוי? סי' קל"ה ס"ו
שאלה מו: אחד התחיל לברך ברכת התורה "אשר נתן לנו", והעירו לו לברך "אשר בחר בנו", האם צריך לחזור לראש הברכה או די שיחזור ל"אשר בחר בנו"? סי' קל"ט ס"י
שאלה מז: אחד שעלה לתורה ובירך אשר בחר בנו ושכח לומר ברכו, מה דינו? סי' קל"ט ס"י
שאלה מח: אחד שהתחיל ברכו וקודם שיתחיל ברכת התורה התחיל הפייטן לזמר פיוט נוסף ולא רצה להפסיק עד גמירא. אם צריך העולה לחזור לברכו או להתחיל בברכה? סי' קל"ט ס"י
שאלה מט: אחד שהתחיל לברך ברכות התורה והראה לו הש"צ פרשה שונה מזו שצריך לקרוא ואחר שהתחיל לקרוא נוכח לדעת שצריך לגלול הספר לאותו מקום. האם צריך העולה לחזור ולברך? סי' קל"ט ס"י
שאלה נ: האם מותר לעולה לתורה לקרוא ביחד עם הש"צ את הפרשה באופן שמשמיע את קולו? סי' קמ"א
שאלה נא: האם צריך העולה לתורה לקרוא עליתו בלחש עם הש"צ? והאם יוצא י"ח אם אינו קורא עמו כלל? סי' קמ"א
שאלה נב: האם מותר לשבת או אפי' לעמוד עם הפנים כנגד המתפלל תפלת עמידה ומשתחוה? סי' ק"נ ס"ה
שאלה נג: על סמך מה עומד הרב על הבימה לדרוש ואחוריו כלפי ההיכל? סי' ק"נ סקי"ג
שאלה נד: על סמך מה יושבים הקהל בין הבימה לבין ההיכל באופן שפניהם כלפי ההיכל ואחוריהם לבימה שעליה יושב ספר התורה בזמן הקריאה? סימן ק"נ סקי"ד
שאלה נה: ילדים קטנים יושבים ולומדים תורה, ואח"כ באו שם עשרה גדולים, האם יכולים לומר בתום הלימוד קדיש דרבנן, או שצריך שילמדו בדוקא גדולים? סי' קנ"ה ס"א
שאלה נו: האם צריך לברך תפלת הדרך מעיר לעיר בא"י? סי' רי"ט ס"ב
שאלה נז: האם יכול להתפלל מנחה אחרי השקיעה וערבית קודם צה"כ? סי' רל"ג ס"א
שאלה נח: מדוע אומרים בערבית ברכת "יראו עינינו“? ומדוע יש שאין אומרים אותו? סי' רל"ו ס"ב
שאלה נט: מי שאיחר בתפילת עמידה בערב שבת ולא אמר ויכולו עם הציבור, האם צריך לחפש אחרי עוד אחד לומר עמו ביחד ויכולו משום עדות? סימן רס"ח
שאלה ס: מדוע תקנו בשבת רק ברכה אחת אמצעית ולא תקנו שאר י"ג ברכות אמצעיות? סי' רס"ח
שאלה סא: האם שבות לצורך מצוה שרי או בעינן בדוקא שבות דשבות והאם יש חילוק אם זה גם לצורך רבים? סי' רע"ו ס"ב
שאלה סב: האם יכולה אשה לעלות לתורה בימינו שיש בעל קורא? סי' רפ"ב ס"ג
שאלה סג: האם נכון לעלות למפטיר ולברך הברבות ובעל הקורא קורא את ההפטרה מתוך מגילה? סימן רפב סעיף ה
שאלה סד: אדם שבא לביהכנ"ס בר"ח או בחול המועד ואפי' בשבת ומצא צבור עומדים קודם קריאת התורה או לאחריה האם הוא רשאי להצטרף אליהם לקריאת התורה ולמוסף, ואח"כ יתפלל שחרית במנין אחר, או שיתפלל ביחידות? סי' רפ"ו ס"א
שאלה סה: יש שנוהגים לרוק בבית הכנסת כשאומרים עלינו לשבח באמירת שהם משתחווים להבל וריק האם נכון לעשות כן? סי' רפ"ו
שאלה סו: מדוע בשני וחמישי אומרים קדיש אחרי הקריאה ואילו ביום תענית במנחה שקורין בתורה ג' וכן בשבת במנחה אין אומרים קדיש? סי' רצ"ב
שאלה סז: איזה כח יש לרבנות הראשית לישראל לפסוק לכל ישראל לא לומר תחנון ביום בר המצוה או בת המצוה בו ביום בבית הכנסת? וכן ביום העצמאות ויום ירושלים? ואיך הותר לא לומר תחנון לאחר הפסח עד סוף החדש וכיוצא בזה בחדש תשרי? סימן שלז
שאלה סח: האם יש לומר עלינו לשבח אחרי ברכת הלבנה? סי' תכ"ו
שאלה סט: האם קורין בתורה בשחרית של ד' צומות אם אין שם י' מתענין? והאם בכה"ג אומר הש"צ ענינו ברכה בפ"ע בין גואל לרופא? סי' תקס"ז
שאלה ע: בביהכנ"ס נמצא זה שהתפלל כש"צ לסליחות, ואבל, ומוהל ויא"צ לכולם יש חיוב ורוצים להיות שליחי צבור. מהו סדר העדיפויות? סי' תקפ"א ס"א
שאלה עא: האם קדיש תתקבל הוא חלק מתפלת עמידה של הש"צ או שיכול אחר להתפלל אשרי ובא לציון ולומר קדיש תתקבל? סי' תקפ"א
שאלה עב: ידוע מנהג האשכנזים שאם חל ר"ה ביום א',ב',ג' או ד' שמתחילים לומר סליחות ביום א' בשבוע שקודם ר"ה. מדוע? סי' תקפ"א ס"א
שאלה עג: מתי מבחינה הלכתית הלילה הולך אחר היום? סי' תקפ"א ס"א
שאלה עד: ביום שאומרים סליחות מתי מברך ברכות התורה, קודם הסליחות או אחריהם? סי' תקפ"א ס"א
שאלה עה: האם מותר לומר י"ג מדות וסליחות של בה"ב אחרי השקיעה במנין שמתפללים מנחה אחרי השקיעה? סימן תקפ"א
שאלה עו: מה הדין אם אמר הא-ל הקדוש או מלך אוהב צדקה ומשפט בי' ימי תשובה? סי' תקפ"ב ס"א
שאלה עז: האם צריך להניח ס"ת על הבימה ולהקיפה בסכות ובשמחת תורה, או שאין מקור לזה ודי להקיף את הבימה גם כשהיא ריקה? סימן תר"ס סעיף א'
שאלה עח: מה דין יו"ט שני של גלויות בעיר אילת? סי' תרס"א
שאלה עט: האם ר"ח שווה או שונה בדיניו מהימים של חוה"מ פסח? והאם קריאת ההלל בימים אלה היא מצד המנהג או מצד הדין? והאם מברכים על ההלל בימים אלה? סי' תרפ"ג ס"א
שאלה פ: לדעת מר"ן ודעימיה שלא אומרים ברכה על הלל דר"ח שהוא מצד המנהג, האם יש לומר ברכה על הלל של ח' ימי חנוכה? והאם יש לומר הלל בברכה ביום העצמאות? סי' תרפ"ג ס"א
שאלה פא: בימינו שיש בעל קורא, האם שרי לעולה לתורה היודע לקרוא, לקרוא בתורה את עליתו, או שיש בזה ענין של לא לבייש את מי שאינו יודע? סי' תרפ"ה
שאלה פב: אחד שטעה בחנוכה ואמר על הנסים בעבודה קודם ואתה ברחמיך, במקום שאומרים יעלה ויבא בר"ח, ובעודנו בברכת מודים הכיר בטעותו ונסתפק אם יאמר שוב על הנסים בהודאה? סי' תרפ"ח
שאלה פג: כאשר נותנים לתינוק דלא חכים ולא טפש לקרוא אות בס"ת לידע אם יכול להכירה כמות שהיא. האם צריך או עדיף לכסות את שאר האותיות שסביבה, או שיכולים להראות לו את כל המלה? אהע"ז סי' קכה
שאלה פד: כשפוסע לאחוריו בעושה שלום, האם כורע לימין או לשמאל תחילה? זהר-פנחס
שאלה פה: מנ“ל שרמ“ח אברים מתברכים בברכת כהנים? זהר-נשא
שאלה פו: בתפלת מנחה של שבת יש נוסחאות שונות. האחת "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" או "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ" איזו מהם נכונה? שמואל ב' ודבה"י
שאלה פז: הפסוק בישעיהו מ' פל"א "וקוי ה' יחליפו כח", האם נקרא בי' "וקויי" או בו' כמו "וקווי"? ישעיהו מ'
שאלה פח: האם יש חטא לאדם שיכול להתפלל על חברו ואינו מתפלל? ברכות יב.
שאלה פט: "אל תעש תפלתך קבע אלא תחנונים לפני המקום". מה נקראת תפלת קבע? ברכות כט:
שאלה צ: האם להלכה תפלת ערבית רשות או חובה? קידושין נב.
שאלה צא: האם ראוי לבן חוצה לארץ להקבר בא"י? מו"ק כה.
שאלה צב: אחד שקרא בתורה חצי פסוק והזכיר שם ה' ועשה טעות בנגינה או בטעמים האם חוזר לראש או ממשיך עד סוף הפ' ושוב חוזר לראש הפסוק? שו"ת צי"א
שאלה צג: האם מוציאים ס"ת אחרת משום חסרות ויתירות? שו"ת צי"א
שאלה צד: האם חובה להוציא את הציציות של הטלית קטן החוצה לקיים מצות וראיתם אותו או עדיף שיהיו מכוסות? חקירה מהגאון הרה"ג עובדיה יוסף זצ"ל
שאלה צה: האם מותר לנגן במלות התפלה שירי עגבים של הערבים? שו"ת יח"ד
שאלה צו: מה נהוג לומר בתפלת החמה? שו"ת יח"ד
שאלה צז: מדוע הספרדים אומרים משיב הרוח ומוריד הגֶשֶׁם בסגול ואילו האשכנזים אומרים הגָשֶׁם בקמץ? והרי מלת הגשם מהוה סוף פסוק והאשכנזים לכאורה צודקים בקימוצם, ומדוע לא קמצוה הספרדים? עצמי – ד"ר לובצקי
שאלה צח: מה ההבדל בין רב לחכם?
שאלה צט: מה טעם המנהג להשים לפני הארון או בתוכו פרוכת חוץ מדלתות הארון?
שאלה ק: אשכנזי בבית כנסת ספרדי האם מותר לו לנהוג כמנהג אבותיו או שחייב לנהוג כמנהג המקום משום לא תתגודדו?
שאלה קא: האם יכול לענות לקדיש וקדושה וברכו לתפלה חיה מהכותל דרך הרדיו? והאם הוא נחשב מתפלל בציבור אם הוא מצטרף אליהם בתפלתו כשהוא בביתו.
שאלה קב: האם מותר לומר תחנון אחרי השקיעה?
שאלה קג: אדם שמתפלל בביכנ"ס "שטיבל" נוסח אשכנז שמנהגם לא לומר ברכו בימי ב' וה' שיש בהם ס"ת מאחר שהקהל המאחר לבוא לביהכנ"ס יצא י"ח לענות לברכו של העולה לתורה. והוא רוצה לומר ברכו בסוף התפלה והיו אלה שטענו כנגדו שהוא חייב לנהוג כמנהג המקום שלא לומר ברכו. והוא טוען שהוא רגיל כספרדי לומר ברכו בסוף התפלה. עם מי הדין?
שאלה קד: נהגו עתה לומר ברכו בסוף התפלה בשביל מי שבא מאוחר, אלא שהספרדים אומרים ברכו אחרי קדיש יתום שקודם עלינו. ואילו האשכנזים אומרים ברכו אחרי עלינו. מדוע? עצמי
שאלה קה: כידוע ברכת ברך עלינו ארוכה בנוסח הספרדי ביחס לזו שבנוסח אשכנז. והשאלה היא האם מותר לספרדי שמתפלל בביכנ"ס אשכנזי לקצר את הברכה הזו להתאים אותה לנוסח אשכנז מאחר שאם יאמר את כולה יצטרך להתפלל בשיא המהירות ובלא כוונה או שלא יספיק להגיע לקדושה ביחד עם הש"ץ? עצמי
שאלה קו: מה בין תפלה בכוונה לתפלה שלא בכוונה? ואי קי"ל "תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה", מדוע אמרו ז"ל שחייב בתפלה אפי' אם אינו מבין מה שאומר? עצמי
שאלה קז: מנין לנו שאסור לענות אמן בקול רם יותר מן המברך? סי' קכ"ד סי"ב
שאלה קח: בספר מנהגי הרבי הזקן בעל התניא ז"ל כתוב שהוא נהג לומר ברוך אתה ה' אוהב את עמו ישראל וכן הבוחר בעמו ישראל באהבה בלחש בכדי שלא יענו אמן וכן נהגו ברוב קהילות חב"ד האם מנהג זה ראוי? עצמי
שאלה קט: בירך על תפוח עץ בורא פרי העץ ונפל התפוח מידו. ואמנם ישנם עוד מאותו הפרי על השלחן האם צריך לחזור ולברך בורא פרי העץ?