ראיתי לחקור מה מקור המלה ”טטפת“? רש"י בפרשת ואתחנן פירש "והיו לטטפת בין עיניך – אלו תפילין שבראש ועל שם מנין פרשיותיהם נקראו טטפת. טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים", והם הם דברי ר"ע במנחות לז. ובגמ‘ סנהדרין ד:
וזה לשון הגמ' בזבחים לד: "ת"ר לטטפת לטטפת לטוטפת – הרי כאן ד', דברי רבי ישמעאל; ר"ע אומר: אינו צריך, טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים". באמת למה התכוונה התורה כשכתבה את המלה "לטטפת" בעברית פשוטה?
ועוד קשה לי שהרי מלה זו נכתבה בלשון רבים כביכול פעמיים בתורה. האחת בפרשת קדש לי "וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (שמות יג, טז). והשניה בפרשת והיה אם שמוע "וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם" (דברים יא, יח). ולפי זה מי צריך את שתי הפעמים הנותרות שהן בלשון יחיד "לטטפת לטטפת"?
ועוד שהאות ו' המורה על לשון רבים אינה מונחת במקומה הראוי לה להורות על לשון רבים, שהיא היתה צריכה להיכתב אחרי האות פ' ולא אחרי האות ט'? ואם תימצי לומר שהיא נחשבת כשתים כי יש אם למקרא שנהגית בחולם ומורה על לשון רבים, הרי גם כאשר היא נכתבה בלא ו' גם היא מבוטאת בחולם המורה על רבים ומה אם כן בין לטטפת לבין לטוטפת?
ובכדי לשמר את אותו רמז המורה על ד' פרשיות יש ללמוד את זה מד' פעמים שנכתבו בתורה עם או בלי אות ו' שהיא לא הגורם ללשון רבים כפי שהסברתי. ג' פעמים בפרשת שמע – והיה אם שמע, ואחת בפרשת קדש לי.
ובמסכת שבת נז. תנן ”לא תצא אשה לא בחוטי צמר וכו‘ עד שתרפם. ולא בטוטפת ולא בסרביטין בזמן שאינן תפורים. ולא בכבול לרשות הרבים“. ובמשנה א‘ שם כתוב ”ולא בסנבוטין“ במקום ”סרביטין“. ופירש ר' עובדיה מברטנורא ”טוטפת – ציץ שקושרין על המצח מאזן לאזן. סנבוטין – תלויין בטוטפת ובאין על הצדעים עד הלחיים“. וכן הוא בפירוש המשנה להרמב"ם "וטוטפת, כעין ציץ נקשר על המצח מאוזן לאוזן“. וכן פירש בשו"ת הרשב"א חלק ה‘ סימן נה ”טוטפות; עדויים. וכמו ששנינו בשבת ולא בטוטפת ולא בסרביטין“. וכן פירש מור אבי עטרת ראשי זצ“ל ”לטטפת – תכשיט כמו שכתוב לא תצא אשה בטטפת הוא תכשיט שמניחות הנשים על מצחן שנראה לכל, כמו הדבר הצף שנראה לכל“.
ובגמ‘ שם נז: ”לא בטוטפת מאי טוטפת? אמר רב יוסף חומרתא דקטיפתא. אמר ליה אביי תהוי כקמיע מומחה ותשתרי? אלא אמר רב יהודה משמיה דאביי, אפוזיינו. תניא נמי הכי יוצאה אשה בסבכה המוזהבת, ובטוטפת ובסרביטין הקבועין בה. איזו טוטפת ואיזו סרביטין? אמר רבי אבהו טוטפת – המוקפת לה מאזן לאזן“ וכו‘ ופירש רש"י שם ”חומרתא דקטיפתא – קשר שעושין לרפואות קיטוף – עין רע שלא תשלוט“.
ואכן ראיתי למה שפירש הרמב"ן בשמות יג, טז וז"ל: "ולטוטפות בין עיניך – אין למלה הזאת משפחה ידועה, אבל בעלי הלשון יחשבו ליחס אותה אל לשון והטף אל דרום, ועלימו תטוף מלתי, ענין מושאל מן והטיפו ההרים עסיס, יאמר שתעשה מיציאת מצרים על ידך אות ובין עיניך דבור, יזל כטל על שומעיו" וגו'. ואפשר לפרש בדבריו שהאות בתפלין של יד הוא סימן פרטי יותר לאדם המניחם, אבל תפלין של ראש עניינם לדבר לאחרים הרואים את התפלה של ראש. ונ"ל שכוונתו בזה היא שבתפלה של ראש מפיצים את האמונה בה' אחד כלפי חוץ.
ונראה לי שמשום שהשתמשה התורה בלשון קשירה על היד "וקשרתם לאות על ידך", למדנו על הקשר בל ינתק שאהבת ה' ומצוותיו צריך שיהיו על לבבך. אבל בתפלין של ראש לא נאמרה קשירה כי אין לך אלא להראותם לזולתך, ולכן נאמר "והיו לטטפת בין עיניך". ומזה שנצטוינו קודם על תפלין של יד למדנו שתפלין של יד קודמין לתפלין של ראש. והטעם משום שהן מסמלים את שדה הפרטיות שלך, שאתה חייב לאמץ אותם אל לבך. ורק אחרי שהם חלק מעצמיותך אתה מצווה ללמדם לזולתך, "והיו לטוטפת בין עיניך" שיהיו גלויים לעיני כל רואה.
הדבר ברור כשמש בצהרים שמלה זו ”טטפת“ כמו גם ”סרביטין“ וכן ”כבול“ אינן מלים עבריות ונחלקו בפירושיהן מימי התלמוד ועד ימינו. מלבד מה שנזכר בתלמוד ומפרשיו מצאתי בחוקרי מקורות השם עוד פירושים שונים בקיצור כדלהלן: בפשיטתא מהמאה החמישית המלה מתורגמת כ"זיכרון" ו"רושם". בוולגטה מהמאה הרביעית והחמישית המלה מתוארת כ"תלוי למזכרת" ו"נע אנה ואנה". בתרגום אונקלוס היא מתורגמת כ"תפילין". פירוש נוסף מזהה את מקור המילה "טטפת" במלה המצרית ddf.t, המסמלת את נחש האוריאוס שעיטר את מצחו של המלך המצרי כסמל להגנת האלים עליו. ולאחרונה חוקרי תולדות הכתב העברי הציעו שמשמעות טוטפות היא גלגלים או גלגולים כלומר גליונות או גווילים, וקשורה גם בגולגולת, בעקבות סימן האות טית או טט ,Phoenician teth.png, בכתב הכנעני (והעברי) העתיק, ומקומה ברשימת כלי עבודת השדה, יחד עם יד – יתד. כף – את חפירה. ולמד – שוט.
מר אבי עטרת ראשי הרה“ג דוד חיים שלוש זצ“ל שידוע בחקירותיו לירד לעומקה של הלכה ולרדת לשורשה של כל מלה ולשרש אחריה עד היסוד כפי שכתב וחקר בספרו "אור חדש", הקשה על פירוש זה שאומר דרשני מדוע השתמשה התורה לכנות תפלין של ראש, שקדושתן אין למעלה הימנה מלבד ספר תורה, בשתי שפות לא עבריות, כיוצא בזה יש לשאול מדוע השתמשה התורה בעוד מקומות במלים נכריות כמו יגר שהדותא ועוד, וכפי שהובאו בהרחבה בהערה א' של התורה תמימה על המלה "דמשק“ אליעזר. בראשית דבריו בביאור המלה "דמשק" הביא את דברי ר' אלעזר ביומא כח: שפירש, "דמשק אליעזר, שדולה ומשקה מתורת רבו לאחרים". ודייק זאת התורה תמימה "מדהקדים התאר להשם, לא כמו בעלמא שמקדים השם להתואר, כמו יפתח הגלעדי, אתי הגתי, הדד האדומי, נבל הכרמלי, אחיה השלוני, אליהו התשבי, וגם הכא הוה ליה למימר אליעזר הדמשקאי, ולכן דריש על דרך נוטריקון דמשק – דולה ומשקה. וכו'. ובהמשך דבריו שם כתב "ודע דעל דרך הפשט יש לפרש באור המלה דמשק על פי הידוע בתלמוד ומדרשים שישנן מלות רבות במקרא שמקורן אינו בשפת עברית רק מושאלין הן מלשונות אחרות, וכמו שכתב הבחור בסוף מאמר ד'“. מביאורו הנפלא למדנו שישנן מלים רבות בתנ"ך שמקורן מלשון אחר. ולפיכך נשאלת השאלה ביתר שאת מדוע לא יכלה התורה להשתמש בלשון הקודש בכל אחת מהמלים הנזכרות? סוף דבר, הגיע למסקנה שפירוש המלה הוא תכשיט כלשון המשנה.
וכמובן שגם אני יגעתי ועמלתי למצוא מזור להבנת מלה קשה זו, שכל הפירושים לא קלעו לעניות דעתי אל המטרה הנכספת, כל הפירושים דחוקים ודחויים האחד על ידי השני. ומאחר שנאמר "יגעת ומצאת תאמין", ונאמר עוד "צדיק באמונתו יחיה", האיר ה' את עיני בהארה נפלאה אשר היא שונה מכל הפירושים אשר קדמוני. והיא בדרך רמז, שהוא אחד מדרכי הלימוד – פרד"ס. והרי פתרוני מעין כפתור ופרח להתענג עליו כל הנהנים מאורו. וכדלהלן:
ואני הקטן מפרש וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ – המלה אוֹת היא בגי' ת"ז ואילו המלה טֹטָפֹת היא בגי' תצ"ח. נמצא שהמלה טֹטָפֹת (תצ"ח) עודפת על המלה אוֹת (ת"ז) במנין צ"א שהוא מנין שם ה' ככתבו וכקריאתו. והרי הדברים כעין חומר, התפלה של יד היא לאות על ידך באופן פרטי בינך לבין הבורא ית', ולכן צריכה להיות מכוסה. אבל תפלה של ראש גם היא משמשת לאות כמו תפלה של יד, אלא שהיא שונה ממנה, בזה שהיא צריכה להיות מגולה לעיני כל והיא משמשת לאות לא רק עבורך, שאתה תדע, שבמהותך אתה שייך לבורא ית', אלא גם שכל הרואה אותך ידע כן, כל הרואה אותך עם התפלין ירתע לאחור מתוך יראת כבוד לכבוד שם ה' הנקרא עליך (במנין צ"א) שהוא יתר על המלה "אות". ונ"ל שלזה התכוון רבי אליעזר הגדול בפסוק "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" תני רבי אליעזר הגדול אומר אלו תפלין של ראש. ובזה תתבאר מלת ל"טטפת" שעניינה אות כמו תפלה של יד בתוספת שם ה'. ונ"ל שהתפלה של ראש משמשת לכל יהודי פרטי כעין הציץ שהיה על ראש הכהן הגדול והיה חקוק עליו שם ה' והיה מגולה בין עיניו.
ואמנם עדיין מלת "לטוטפת" שנכתבה עם ו' בפרשת "והיה אם שמע" טעונה ביאור נפרד, או אולי רק תוספת לזו שבפרשת "ואהבת". מעניין שהמלה "לטוטפת" בתוספת ו', היא בגי' "לדרֹשׁ", ולפיכך זאת אעשה. נ"ל בהכרח שמשמעות המלה בפ' "והיה אם שמע" הוא בדיוק כמו זו שבפרשת "ואהבת", שעניינה הוא "אות", ובתוספת שם ה', כמו בתפלה של יד עיי"ש. ואמנם האות וא"ו היתירה במילויה היא בגי' "אחד", נמצא שתפלה של ראש רומזת ג"כ ליחוד ה' במלים "ה' אחד". כדאיתא בהקדמה לתיקוני הזהר דף י:. כ"כ מצינו בסידור קשרי הציצית שיש עושים י' כריכות ואחריהם ה' כריכות ואחריהם ו' כריכות ואחריהם שוב ה' כריכות כנגד שם הוי"ה. ויש עושים ז', ח', יא, יג. שהם בגי' ה' אחד. ובאותו עניין ראיתי רמז למה שמנשקים את הציצית בשתי הפעמים שמופיעה המלה "לעד" ב"אמת ויציב" כי המלה "לעד" היא בגי' ד' פעמים שם הוי"ה, כנגד ד' ציציות שבידו שכריכותיהם מסודרות ע"ד שם הוי"ה. ויש מוסיפים לנשק את הציצית במלה "ישים" על לבו, שהיא בר"ת "יהי שם ה' מבורך", כנגד אלה שכורכים את הציצית במנין ל"ט כריכות כנגד ה' אחד. עוד נ"ל שהו' היתירה רומזת לו' קצוות כדאיתא בזהר שעל ידם מתקשר הקב"ה עם בריותיו.
ומה נפלא חידוש זה בכך שהוא גם קשור בקשר הדוק לפסוק הראשון "שמע ישראל ה' א-להינו, ה' אחד" שלכאורה יש לשאול מדוע נכתב שם ה' פעמיים, ומדוע לא כתבה התורה "ה' א-להינו אחד"?
נ"ל שהמלים "ה' אל-הינו" מתיחסים לפרשה הראשונה "ואהבת", שם נכתב "לטטפת" בלי ו' שהמלה טֹטָפֹת עודפת על המלה אוֹת במנין צ"א שהוא מנין שם ה' ככתבו וכקריאתו. "אות" המורה על אהבת ה' באופן פרטי, בבחינת "אל-הינו", ומיוצג על ידי התפלין של יד בהסתר.
אבל חלקו השני של הפסוק "ה' אחד", מתיחס לפרשת "והיה אם שמע" שם נכתב "לטוטפת" עם וא"ו שהמלה טֹוטָפֹת עודפת על המלה אוֹת במנין צ"א ובתוספת למלה "אחד", יחדיו מהווים את האות שהוא בגי' "ה' אחד" כדלעיל, בבחינת תפלין של ראש באיתגליא. בזה יתבאר כפל הלשון בשם ה' בפסוק "שמע ישראל".
עוד נראה לי לדרוש את האות ו' שהיא נכתבת במילואה בג' אפשרויות: וא"ו – בגי' "אחד" המורה על קוב"ה. ו"ו – בגי' י"ב כנגד י"ב שבטי י-ה עדות לישראל. וי"ו – בגי' כ"ב כנגד כ"ב אותיות הא"ב שבתורה הקדושה. והאות ו' כשלעצמה מורה על החיבור. להורות על הנאמר קוב"ה ישראל ואורייתא חד הוא, בלי פירוד, בחיבור מושלם שאין דוגמתו.
ויהי רצון שיהיו דברי אלה לעילוי נשמת מר אבי עט“ר הרה“ג דוד חיים שלוש זצ“ל תהיה נפשו צרורה בצרור החיים. אמן.